אחת המסקנות המעניינות של המחקר של פרופ' סימארד הייתה שהעצים הם מאוד חברתיים ותלויים זה בזה להישרדותם – זאת בניגוד למה שמקובל לחשוב, שהעצים מתחרים זה בזה על פחמן, אור שמש, מים וחומרים מזינים.
פרופ' סימארד גילתה שהעצים מתקשרים בינים לבין עצמם לעתים קרובות ולמרחקים עצומים. איך הם עושים זאת? באמצעות פחמן, חנקן, זרחן, מים, הורמונים וכימיקלים, העוברים דרך פטריות מיקוריזה, שהן פטריות החיות בתוך הקרקע, בין שורשי העצים, ביחסי גומלין איתם. מסרים אלה קובעים אילו עצים זקוקים לחומרים מזינים מסוימים.
במהלך המחקר ראתה פרופ' סימארד שעץ הליבנה שלה שלח פחמן לאשוח, בייחוד בתקופה שבה האשוח היה מוצל. מאוחר יותר קרה ההפך – בחורף, כאשר עץ הליבנה עמד בשלכת, האשוח שלח אליו יותר פחמן. בניסוי אחר שערכה, ראתה שעץ שגסס העביר לשכנו דרך השורשים את כל החומרים המזינים שהיו לו.