ישראל ממוקמת במפגש שבין האקלים הים תיכוני לאקלים הצחיח, ולכן מאז ומעולם התייחסו אל המים שבה כאל אוצר טבע חשוב ונדיר, שיש לחסוך בו, ולהשתמש בו בתבונה. אז איך שומרים על המים בישראל? היכנסו לקרוא
מבוסס על כתבה מאת צביקה הר-שפר
לארץ ישראל יש היסטוריה ארוכה של פיתוח אמצעים שונים לאגירת מים והובלה שלהם אל היישובים והשדות. במשך הזמן האדם פיתח מתקני שאיבה, אמות מים, סכרים, חצב בורות וחפר בארות שסיפקו מים לבני-האדם, לבעלי החיים ולשדות.
אגדות יהודיות מספרות על צדיקים מורידי גשמים, כגון חוני המעגל, רבי חיא ובניו, נקדימון בן גוריון ואחרים, אליהם היו פונים לעזרה בשנות בצורת. האגדה על חוני המעגל היא הידועה בהן: כשהיה העולם זקוק לגשם פנו אליו חכמי ישראל והוא צייר מעגל בחול והתפלל לבורא בתחינה לגשם ואף איים ואמר:"לא אזוז מכאן עד שתוריד גשם!" מיד החלו לרדת גשמים, אך חוני לא הסתפק בכך וצעק לעבר הבורא: "לא כך שאלתי!". אז החלו לרדת גשמי-סופה ושוב נזף חוני בבורא: "לא כך שאלתי!" עד שירדו גשמי ברכה.
גם בימינו ישנה חשיבות גדולה להובלת מים ליישובים. הפרויקט הגדול ביותר בתחום זה הוא מוביל המים הארצי, שמוביל את מי הכנרת עד ליישובי הנגב בדרום הארץ. בשל חשיבות הנושא קק"ל משמשת שותף יוזמתי ומשמעותי במרבית מפעלי המים בארץ, לפיכך מכונה לעיתים "האקוויפר הרביעי של מדינת ישראל".
לתפיסת מי שטפונות ויצירת מאגרים (בעיקר ברמת הגולן, בנגב ובערבה). בעזרת סכרים ומאגרים אלו נאספות כמויות עצומות של מי שיטפונות (שאלמלא כן היו זורמות לקרקע ולים ו"נאבדות") היוצרים מאגר מים עבור חקלאי האזור, אשר משתמשים בו בעונות היבשות של הקיץ והסתיו.
חלק גדול מהחקלאות במדבר עושה שימוש במים אלה. המאגרים מספקים כ- 16% מתצרוכת המים הכוללת וכ- 40% מתצרוכת המים החקלאית בישראל.
באזורי מדבר יבשים, נאגרים מי הגשם במקומות סגורים המוקפים בסוללות עפר נמוכות. המים נלכדים באמצעות תעלות וסכרי עפר, משקים את אדמת המדבר היבשה והופכים אותה לפורייה.
הלימנים הם מאגרי מים מיוחדים שנוצרים על ידי חורשות קטנות של עצי אקליפטוס, שיטה, אשל וצמחי מדבר נוספים בנקודות נמוכות בשטח. החורשות האלו מוקפות בסכרי עפר, שלוכדים את מי הגשם המשקים את הקרקע. מלבד תרומתם לאגירת מים, הלימנים משמשים גם נקודות של מנוחה וצל למטיילים ובעלי חיים ברחבי הנגב.
לימן בנגב. צילום: נירה צדוק, ארכיון הצילומים של קק"ל
בשנים האחרונות גובר השימוש במים מהביוב להשקיה. מי הביוב עוברים תהליכי טיהור, ואז מועברים לשימוש חקלאי. מפעל השפד"ן בחולות ראשון לציון, למשל, מזרים מדי שנה מעל 1,600,000 מטרים מעוקבים של מי ביוב מגוש דן להשקיית פרדסים, מטעי זיתים ושדות בנגב הצפוני.
"התפלה" היא תהליך שבו הופכים את מי הים למים ראויים לשתיה. באילת פועל בהצלחה מתקן להתפלת מי ים-סוף. מתקנים דומים להתפלה עומדים לקום לאורך חופי הים התיכון. יתרון ההתפלה ברור- הים יכול לספק שפע של מים. החסרון הוא שיש להשקיע אנרגיה רבה בתהליך הפיכת המים לראויים לשתייה, אנרגיה שכידוע מזהמת את הסביבה וגוררת עלויות גבוהות.
באזור ניצנה וקציעות בצפון מערב הנגב, בדרום ים המלח והערבה ובעמק בית שאן, משתמשים בהצלחה במים מליחים (מים שכמות המלח בהם גדולה מזו שבמים רגילים, אבל קטנה מזו שבמי הים) מקידוחים ומעיינות לבריכות דגים וגידולים שונים כמו מטעי תמרים וירקות.
באזורים הגשומים בארצנו מצליחים להגדיל את כמויות הגשם היורד באמצעות זריית עננים והפעלת תנורים מיוחדים. התנורים מפזרים חלקיקי חומר שמלכדים סביבם את אדי המים שבענן ויוצרים טיפות.
פרויקט ניסיוני ייחודי שמופעל בעיר כפר-סבא לתפיסת מי נגר עירוניים. הפרויקט שפותח בשיתוף עם קק"ל אוסטרליה נועד לאגור באמצעות טכנולוגיה ירוקה וידידותית לסביבה את מי גשם שעד כה אבדו ולהשתמש בהם לצורכי היישוב.
פרויקט הביופילטר בכפר סבא. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל
צילום: נתי שוחט - פלאש 90, ארכיון קק"ל
הגולן מתחדש במאגר נוסף, מאגר בראון | דחוף: חייבים לטפל במי הגשמים | ערים רגישות למים – מה זה אומר? | הם מטהרים: הביופילטרים הוכיחו יעילותם | גן העדן שבעמק – כך שוקם אגמון החולה | הוי כנרת שלי | תחשבו טיפה | טכנולוגיה למען האקולוגיה | כשהזיהום חוצה את הגבול | איך אוגרים מים?