הגיבורים שלנו: סיפורו של בית אשל

זאב ממשיך ומספר על אירועים משמעותיים בתולדות המקום, אירועים שנשמע כאילו הם לוקחים מתוך סרט אקשן מרתק. "יום אחד הגיע המייג'ור מהמשטרה הבריטית", הוא מספר, "וסיפר שהבריטים עוזבים את הארץ, וכי הוא יודע שהערבים מתכננים לכבוש את בית אשל. הבנו שאנחנו צריכים לפנות את הילדים והתעורר ויכוח פנימי מי צריך לעזוב איתם. אחת האימהות קמה ואמרה שאנחנו נמצאים במלחמה והסיכוי להישאר בחיים הוא קטן. לכן, כדי שילד לא יישאר יתום, על אחד ההורים לעזוב איתו. קיבלנו את דעתה. ב-24 בינואר 1948 נכנסו לחצר בית אשל שלוש שיריוניות של הצבא הבריטי ועל שתי משאיות העמסנו שמונה אימהות ו-11 ילדים, שפונו לכפר ויתקין. לא היו בכי או צעקות, אבל הפרידה הייתה קשה, כאילו לא נתראה יותר. הרופא נתן לכל אחד מהילדים חצי כדור שינה לפני הנסיעה. אילולא הכדור הילדים היו נתפסים, כיוון שעצר את השיירה חיל הישע הערבי".

 

"ביום המתקפה", ממשיך זאב, "תוך שלוש שעות של הפגזה נהרסו רוב עמדות הביצור שבנינו. נהרגו חלק מבעלי החיים, נהרסו בתים וצריפים. ספגנו הפגזות יומיומיות במשך חמישה חודשים. החצר ספגה בין 3,000 ל-4,000 פגזים בתקופה זו. זה היה גיהנום. במהלך חמשת החודשים לא נפגע אף אחד מאנשינו היות שבנינו ביצורים משאריות צריפים שנפגעו. הוצאנו מסמרים מהצריפים ויישרנו אותם כדי לבנות את הביצורים החדשים. מרבית העבודה נעשתה בלילה מאחר שבשעות היום המצרים הפגיזו אותנו".

 

כשעזבנו את בית אשל", אומר זאב, "לא חזרנו, כי המחלקה להתיישבות לא הסכימה להעביר קו צינור מים לבית אשל. הם רצו לרכז את מאמציהם בעוטף עזה. אנחנו עזבנו למושב היוגב".

הסיפור המרתק תם וזאב והמש"צים יוצאים לסיור באתר והסיפור הופך ממשי יותר. זאב מסביר בכל נקודה והמשתתפים שואלים שאלות. התלמידים כל כך נלהבים, עד שבסיום היום הם נותנים לו הקשב, מוחאים כפיים ושרים את התקווה.

 

אורנית נתן, רכזת קהילה ויער הר הנגב והערבה, מספרת על החזון שלה: "אתר מצפה בית אשל של קק"ל הוא עבורי מודל משמעותי לקיומו של העם היהודי בנגב. כנציגת קק"ל בתחום הקהילה, החזון שלי הוא שמצפה בית אשל ישמש כיחידת לימוד בתחומי מורשת, התיישבות, חקלאות וביטחון, בעיקר לתנועות נוער ולחיילים. חשוב שבני הנוער וחיילי צה"ל יכירו מקרוב את מורשת ההתיישבות והביטחון. סיפור על מערך ביצורים מעולה שעמד במשך חמישה חודשים תחת הפגזות קשות, שספג כ-3,000 פגזים ולמרות זאת לא נפגעו התושבים. ההיכרות מקרוב עם ההיסטוריה של מצפה בית אשל והרצון העז של המתיישבים לאחוז בקרקעות הנגב והעמידה האיתנה בקרב הקשה במלחמת העצמאות, כל אלה משמשים כאבני דרך משמעותיים להמשך קיומנו".

שרון, המורה לשל"ח, מסכם: "אנחנו עובדים המון בשיתוף עם מעוף ועמית. במסגרת זו נחשפנו לדמויות מנהיגות שהשתתפו בהקמת הארץ וההתיישבות. כשמוסיפים למפגש פנים אל פנים את ההליכה בשבילים ובמקומות שאנשים אלה היו בהם – זה מחבר ויוצר הזדהות ומחזק את הקשר לאדמה ולארץ. התלמידים התנהגו בצורה מדהימה. ישבו במשך שעתיים ושמעו מזאב את סיפורו. הם היו קשובים, הבינו והרגישו את המעמד המיוחד והזכות שנפלה בחלקם. אני יכול לומר שנדלק אצלם ניצוץ".

 

המש"צ הבוגר, רון שוורץ, תלמיד י"ב בישיבת אמי"ת אומר ש"הקונספט יפה. מדהים לשמוע עדות ממקור ראשון. זהו דור הולך ונעלם. אני אישית הכרתי את רוב הסיפור ההיסטורי בזכות הבגרות, אבל עדיין מאוד התחברתי לסיפור ולדעתי הפרויקט מאוד חשוב".

 

מש"צ יוסף חיים עמר, תלמיד ט', משתף ואומר "היה יום מאוד מעניין וכיף לשמוע את הסיפור ההיסטורי ולדעת מאיפה באר שבע התפתחה. לדעתי צריך ליצר יותר אירועים מהסוג הזה. לא הכרתי את בית אשל לפני כן ואני שמח להיות פה. היה מרתק לשמוע ולחוות את הסיפור במקום".