על החומה והמגדל

באמצע שנות ה-30 של המאה הקודמת, גדל מספרם של היהודים בארץ ישראל שהיתה אז תחת שלטון המנדט הבריטי. עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בתחילת אותו עשור הביאה יהודים רבים לעלות לארץ, ותושביה הערבים של ישראל החלו לחשוש מהיום שבו יתבסס בה רוב יהודי. בשנת 1936, פתחו ערביי ישראל בהתקוממות, שלה העניקו את השם "המרד הערבי הגדול". ביישוב היהודי בארץ היא זכתה לכינוי "מאורעות תרצ"ו-תרס"ט".
למרות שההתקוממות נועדה להפעיל לחץ על שלטון המנדט הבריטי, רוב הפעילות האלימה כוונה נגד תושבי הארץ היהודים. המאורעות החלו ברצח שני יהודים בדרך מטול-כרם לשכם. ארבעה ימים לאחר מכן נרצחו תשעה יהודים ביפו, תוך ביזה ושריפה של השכונות היהודיות בעיר. בין כל מעשי הרצח, אירוע קטן יחסית – שריפת צריף הכלים של מתיישבים בעמק בית-שאן – הובילה את המשטרה הבריטית לאסור על המתיישבים לעבד אדמות, בשל חשש לבטחונם. היה ברור כי היהודים בישראל זקוקים לצורת התיישבות חדשה, שתאפשר להם לעבוד בחקלאות ותספק להם הגנה. כך נולדו יישובי "חומה ומגדל".

אחד המתיישבים, שלמה גרזובסקי (גור), הגה ביחד עם מהנדס ארגון "ההגנה", יוחנן רטנר, תוכנית להקמת יישובים מוגנים. הפרט הראשון שעליו הסכימו גור ורטנר היה הצורך במגדל שמירה במרכז היישוב – הפורעים הערבים נהגו לתקוף בלילה, ומגדל כזה, המצויד בזרקור, יכול היה להרתיע אותם. היה ברור שבתי היישוב יזדקקו להגנה נוספת, ובתחילה עלה הרעיון של הקפת צריפים בודדים בגדרות, אך לבסוף הוחלט על הקמת חומה גבוהה, עשויה לוחות עץ שביניהם חצץ, ובתוכה המגדל וצריפי המגורים של היישוב. היתרון הגדול של התוכנית הזו היה המהירות שבה היא איפשרה להקים יישובים חדשים – המרכיבים השונים של היישוב (המגדל, החומה והצריפים) הוכנו מראש, ואפשר היה להקים אותם באתר שבו רצו להתיישב תוך פחות מיממה. בנר השלישי של חנוכה, ב-10.12.1936, עלה על הקרקע תל-עמל (היום קיבוץ ניר-דוד) אחד היישובים הראשונים בצורת התיישבות זו.
תל-עמל, ויישובי "חומה ומגדל" האחרים הוכיחו את עצמם כהצלחה גדולה. הערבים אכן נרתעו מתקיפת היישובים המוגנים, שסיפקו למתיישבים אפשרות להתבסס ולקיים פעילות חקלאית ענפה. קק"ל נרתמה למאמץ, ורכשה אדמות מתוך כוונה להקים עליהן יישובי "חומה ומגדל". בשנת 1937 פורסמו מסקנות "ועדת פיל" הבריטית, שקראה לחלוקת ארץ-ישראל בין מדינה יהודית ומדינה ערבית, והקמת יישובי "חומה ומגדל" נמשכה מתוך רצון לקבוע גבול יציב למדינה היהודית העתידה לקום.

בשנים הראשונות להקמת יישובי "חומה ומגדל", נציגי המנדט הבריטי לא התנגדו ואף תמכו בהם. אך בשנת 1939, חל שינוי בגישת השלטון הבריטי שניסה לפייס את הציבור הערבי בארץ (כאשר אותו ציבור דחה את מסקנות ועדת פיל), ואסר על הקמת היישובים. בקרב הציבור היהודי נפלה ההחלטה להקים את היישובים גם ללא אישור מהבריטים, תוך הסתמכות על תקנות מימי הטורקים שאסרו על הריסת מבנים בעלי-גג. הקמת יישובים אלה התבצעה בלילה, באופן דומה להבאת המעפילים לישראל, כאשר עם אור הבוקר הפכו היישובים שהוקמו לעובדה מוגמרת.
לקראת סופה של שנת 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הגיעה תקופת יישובי "חומה ומגדל" לסופה. אך היישובים שקמו בה היו חלק חשוב בבנייתה של מדינת ישראל, פרק מפואר בהפיכת הקרקע שאותה רכש העם היהודי לאדמת מדינתו.
* יש לציין שהחוקרים, כיום, סוברים שמדובר ב-57 יישובים שהוקמו באופן זה, באותם הימים. יחד עם זאת כאשר תקראו על הנושא ייתכן שתמצאו שבחלק מהמקומות מצוין שהוקמו 52 יישובים בלבד.