אחד המתיישבים, שלמה גרזובסקי (גור), הגה ביחד עם מהנדס ארגון "ההגנה", יוחנן רטנר, תוכנית להקמת יישובים מוגנים. הפרט הראשון שעליו הסכימו גור ורטנר היה הצורך במגדל שמירה במרכז היישוב – הפורעים הערבים נהגו לתקוף בלילה, ומגדל כזה, המצויד בזרקור, יכול היה להרתיע אותם. היה ברור שבתי היישוב יזדקקו להגנה נוספת, ובתחילה עלה הרעיון של הקפת צריפים בודדים בגדרות, אך לבסוף הוחלט על הקמת חומה גבוהה, עשויה לוחות עץ שביניהם חצץ, ובתוכה המגדל וצריפי המגורים של היישוב. היתרון הגדול של התוכנית הזו היה המהירות שבה היא איפשרה להקים יישובים חדשים – המרכיבים השונים של היישוב (המגדל, החומה והצריפים) הוכנו מראש, ואפשר היה להקים אותם באתר שבו רצו להתיישב תוך פחות מיממה. בנר השלישי של חנוכה, ב-10.12.1936, עלה על הקרקע תל-עמל (היום קיבוץ ניר-דוד) אחד היישובים הראשונים בצורת התיישבות זו.
תל-עמל, ויישובי "חומה ומגדל" האחרים הוכיחו את עצמם כהצלחה גדולה. הערבים אכן נרתעו מתקיפת היישובים המוגנים, שסיפקו למתיישבים אפשרות להתבסס ולקיים פעילות חקלאית ענפה. קק"ל נרתמה למאמץ, ורכשה אדמות מתוך כוונה להקים עליהן יישובי "חומה ומגדל". בשנת 1937 פורסמו מסקנות "ועדת פיל" הבריטית, שקראה לחלוקת ארץ-ישראל בין מדינה יהודית ומדינה ערבית, והקמת יישובי "חומה ומגדל" נמשכה מתוך רצון לקבוע גבול יציב למדינה היהודית העתידה לקום.