ד"ר ויטוריו עמנואל סצ'רדוֹטי המציא יחד עם שני רופאים איטלקים לא-יהודים מחלה פיקטיבית בשם סינדרום K כדי להרחיק את האס אס מיהודים שהסתתרו בבית החולים ברומא. בית החולים פעל בקרבת הגטו היהודי בחסות הוותיקן ויהודים מצאו בו מקלט מתחילת הכיבוש הגרמני של רומא בספטמבר 1943 ועד השחרור ביוני 1944. הודות לתושייתו של ד"ר סצ'רדוטי ניצלו כ-45 יהודים.
הרי רות' התחזה לעובד שגרירות סלובקיה בפראג לאחר הכיבוש הגרמני במרץ 1939, וסיפק ליהודים שהגיעו לשגרירות אישורים לחזור לסלובקיה. הוא עודד את היהודים להשתמש באישורים כדי לנסוע למדינה בטוחה, ולא לסלובקיה, שהפכה למדינת חסות של גרמניה הנאצית, ובכך אִפשר לאלפי יהודים להינצל.
אלכסנדר הרמן היה רופא-אסיר במחנות טרייזנשטט, בירקנאו ולייפציג-טאוכה. כשרופא האס אס ערך סלקציה, הסתיר ד"ר הרמן את חומרת מחלותיהן של אסירות ובכך הציל את חייהן. בתחילת אפריל 1944 פינו הגרמנים את רוב האסירים בצעדת מוות מזרחה, לתוך גרמניה, לנוכח התקדמות הצבא האמריקאי. ב-13 באפריל 1944 שכנע ד"ר הרמן את מפקד המחנה להותיר במחנה את 140 האסירים החולים ולהפקיד עליהם שמירה אזרחית. ב-18 באפריל הגיעו למחנה שני יהודים פצועים ממחנה אחר וסיפרו כי אחרוני האסירים נשרפו למוות על ידי הנאצים הנסוגים. ד"ר הרמן והאסירה בלה חזן יצאו מהמחנה לבקש את חסותם של כוחות הצבא האמריקאי שהתקרבו, אך אלה סירבו להגיע למחנה, והרמן וחזן חזרו כלעומת שבאו. הם הבריחו את האסירים ליער הסמוך ומשם לעבר כוחות הצבא האמריקאי, ובכך הצילו את חייהם.
יעקב זילברשטיין נאסר במחנות בוכנוולד ואושוויץ-בונה, שם היה חבר ב"קבוצת המאבק אושוויץ", שתכננה פעולת מרד אלימה שתאפשר לאסירים – רובם יהודים – להימלט. זילברשטיין העביר חומר נפץ למחתרת, אך לאחר שהפעולה לא יצאה אל הפועל, שימש חומר הנפץ את מרד הזונדרקומנדו באוקטובר 1944. זילברשטיין נתפס על ידי הגסטפו ועונה קשות, אך לא הסגיר את חבריו למחתרת. ב-1947 עלה לארץ ונפטר בשנת 2021, בגיל 100.
איזי פיליפ היה אסיר באושוויץ והשתתף בתחרויות אגרוף שארגנו השומרים הנאצים, כדי לזכות במנות אוכל נוספות שחילק בין חבריו המורעבים. לאחר צעדת המוות, במהלך מסע רכבת לגרמניה, סיכן את חייו כאשר ירד מהקרון באחת התחנות ללא אישור, וחילק מים לאסירים גוססים בשאר הקרונות. לאחר המלחמה פעל למען עלייה בלתי לגאלית לארץ, ועלה ב-1946 באוניית המעפילים "תל חי".
שמעון המל הקים יחד עם אשתו ז'אן ועם רוברט גמזון ב-1923 את "ארגון הצופים היהודים" בצרפת. כמו כן, הקים בעיר טאלוויה (Taluyers) שבמזרח צרפת מרכז חקלאי להכשרת צעירים בחקלאות ובמקצועות נוספים. עם הכיבוש הגרמני שימשו המרכזים שהקים מקומות מחבוא. כאשר החלו המעצרים של היהודים באזור הדרומי של וישי באוגוסט 1942, פעל המל לפזר את הצעירים במקומות מחבוא אצל הפרוטסטנטים באזור, וצייד אותם בתעודות מזויפות, והחביא 20 נערות במנזר במואסק. עם פירוק החוות החקלאיות בשל הגברת הרדיפות על ידי הגרמנים והחמרת הסכנה העביר המל צעירים לספרד. באחת הפעולות נעצר ושוחרר לאחר חקירות. בהמשך נשלח לשווייץ כאיש קשר של הצופים היהודים בצרפת, ומילא את התפקיד עד 11 בספטמבר 1944. ב-1947 עלה המל עם משפחתו לארץ ישראל.
ז'אן המל פעלה ברזיסטנס היהודי בצרפת מ-1940 עד השחרור. היא השתתפה עם בעלה שמעון ועם רוברט גמזון בהקמת תנועת "הצופים היהודים". היא התגוררה יחד עם ילדיהם, רותי ומיכאל, במרכז החקלאי בטאלוויה (Taluyers), והשתתפה עם בעלה בפעילות ההצלה במקום. כאשר שמעון נעדר עקב נסיעותיו הרבות, מילאה את מקומו בפיקוד על הצופים היהודים. פרט לכך, היא פעלה במהלך המלחמה עם האגודה הפרוטסטנטית להגנת משפחות (Association Protestante), בראשות הכומר ז'אק בוסט (Bost), שסייעה לילדים ולהוריהם להתחמק ממעצרים ומגירוש למחנות המעצר והמוות.
ד"ר זיגפריד גומבל היה מנהיג ציבורי בבאדן-וירטמברג בגרמניה ושימש, בין היתר, ראש לשכת עורכי הדין ונשיא לשכת בני ברית. משנת 1936 ועד שנעצר על ידי הנאצים ב-1941, שימש גם יו"ר הקהילה היהודית בעיר. בתפקידים אלה פעל נגד האנטישמיות ועודד יהודים להגר מגרמניה, כולל קבוצה של 74 יהודים מוירטמברג שעלו לארץ ישראל בעידודו ב-1938. בלילה שבין 9–10 בנובמבר 1938 היה ד"ר גומבל הנפגע היהודי הראשון בליל הבדולח. הוא נכלא במחנה הגסטפו וולצהיים, וחזר משם כעבור עשרה ימים כשבר כלי. בקיץ 1939 יצא לג'נבה כדי להשתתף במשא ומתן להצלת יהודים, וחזר לגרמניה כדי להמשיך בפעילותו. ד"ר גומבל נעצר ב-5 אוקטובר 1941 בעקבות הלשנה, נחקר ארוכות, ונרצח במחנה הריכוז דכאו ב-27 בינואר 1942. עם סיומה של מלחמת העולם עלה נכדו דניאל לישראל.
ארתור פוזננסקי עבד במסחר לפרנסתו. הוא השתלם בעבודה סוציאלית יהודית, והיה יו"ר בהתנדבות של מחלקת סיוע סוציאלי במרכז ברלין מטעם הקהילה היהודית בשנים 1933–1938. בתפקיד זה ליווה 120 נערים ונערות לדנמרק ב-1935, וחזר לגרמניה. ב-1938 ליווה קבוצה נוספת של 30 צעירים יהודים לשוודיה כדי להצילם מהנאצים, ומתוך תחושת אחריות לגורל עמו חזר שוב לגרמניה. בשנים 1939–1941 הדריך וניהל הכשרות של "החלוץ" בגרמניה, ואף ניהל את המעון לנוער יהודי בסיכון ומנע את גירושם של 60 צעירים ששהו בו, עד שהועבר בספטמבר באותה שנה לעבוד במפעל צביעה בברלין. כאשר גורש לאושוויץ, בפברואר 1943, הציל יהודים בתפקידו כעובד משרד המרפאה תוך סכנה חמורה לחייו. הוא זייף מסמכי מחלה ומוות והשיג מנות אוכל נוספות, ימי מנוחה ונעליים, שהצילו יהודים ממחלות וממוות בקור הנורא. אחרי המלחמה פעל במסגרת "הבריחה" וסייע לעלייה בלתי לגאלית של יהודים לארץ ישראל.
ז'ורז' גארל הצטרף לרזיסטנס הצרפתי עם הכיבוש הגרמני ב-1940. בקיץ 1942 עם התרבות המעצרים של יהודים על ידי משטר וישי, נענה גארל לפנייה של גיסו שארל לדרמן, מנהל אוז"ה (OSE, ארגון הסיוע לילדים – ארגון הומניטרי של יהודי צרפת) להצטרף לוועדה בהשתתפות נוצרים, ובהם גם אנשי כמורה, שתפעל להצלת ילדים יהודים מגירוש ממחנה המעצר וניסייה למחנה דרנסי, שממנו יצאו משלחות לאושוויץ. OSE פעל באופן גלוי לצד אוז'י"ף (UGIF, ארגון הגג של יהודי צרפת תחת משטר וישי). באוגוסט 1943 הבריחו 108 ילדים מהמחנה. בהמשך הקים גארל עם אשתו אליז את "רשת גארל". הרשת פעלה כזרוע מחתרתית של OSE ומצאה מקומות מסתור ל-1,600 ילדים בצרפת בסיוע גורמי כמורה, וכן הבריחה ילדים ומבוגרים לשווייץ. הרשת ניהלה רשימות סודיות של ילדים כדי שיהיה אפשר לאתר אותם לאחר המלחמה. לאחר המלחמה שימש גארל מנהל אוז"ה ולאחר מכן נבחר לנשיא הארגון.
אליז גארל פעלה ברזיסטנס היהודי במסגרת אוז"ה (OSE) החל מ-1942 ועד שחרור צרפת. היא השתתפה עם בעלה ג'ורג' גארל בפעילות ההצלה של ילדים ומבוגרים יהודים במסגרת "רשת גארל". בין היתר העבירה שלוש קבוצות של ילדים ומבוגרים מניס למקומות מחבוא. בית המשפחה בליון היווה מקום מפגש של חברי רשת גארל ושל בכירי OSE, והתבצעה בו הנפקת תעודות מזויפות.
ויקטור פרז זכה ב-1931 באליפות צרפת באגרוף במשקל זבוב, וב-1932 באליפות העולם. הוא נאסר בספטמבר 1943 ונשלח למחנה דרנסי ומשם לאושוויץ. תוך סיכון לחייו, הבריח מהמטבח שבו עבד סירי מרק וחילק אותם בסתר לאסירים תשושים, חולים ורעבים, שללא עזרתו לא היו שורדים. במהלך שהותו במחנה אולץ פרז להשתתף בקרבות ראווה להנאת שוביו הנאצים אל מול מתאגרפים יהודים וגרמנים. ב-22 בינואר 1945 נשלח לצעדת המוות, ובמהלכה נורה ונהרג.
יוסף וייס היה איש עסקים אמיד, ציוני, חבר בלשכת בני ברית בעיר קלן בגרמניה. הוא נעצר על ידי הנאצים בפברואר 1933 על הברחת מטבע חוץ לבני משפחה בהולנד כחלק מתכניתו להגר. בקיץ של אותה שנה ברח להולנד, התאחד עם אשתו ושני בניהם שהיגרו לפניו, והקים בית אופנה במקביל להמשך פעילותו הציונית. לאחר ליל הבדולח הבריח קרובים וזרים יהודים רבים להולנד וביתו בארדנהאוט היה למקום מחסה עבור פליטים יהודים. עם פלישת הנאצים להולנד במאי 1940 גורשה משפחת וייס מביתה, אך יוסף המשיך בפעילותו הציונית גם במקום מגוריו החדש בהילרסום. ב-27 בינואר 1942 הצטווה לעבור למחנה וסטרבורק, שם הוטל עליו תחילה הטיפול בנוער ובצעירים יוצאי גרמניה שנמצאו במחנה ללא הוריהם, ומיולי 1942 מונה לראש המחלקה לסיוע חומרי לאסירים החדשים והמגורשים למזרח. בינואר 1944 הועבר בטרנספורט הראשון לברגן בלזן, שם מונה לסגן מועצת היהודים במחנה הכוכב, ומדצמבר שימש בפועל "זקן היהודים" – הנציג של כל 11 מחנות ברגן בלזן והאחראי לרישום הפנימי. בתקופה זו סיכן את עצמו כדי להציל אחרים בדרכים שונות, ובהן הקמת קבוצות עבודה למשימות קלות להצלת זקנים וחולים; עבירה על פקודות אדמינסטרטיביות כדי להקל על תנאי החיים; ביצוע שינויים ברשימות המתים כדי להשיג מנות אוכל נוספות ועוד. באפריל 1945 נשלח עם אשתו ו-2,400 אסירים ברכבת מברגן בלזן לכיוון טרזיינשטט. בתום שבועיים של מסע מפרך דרך גרמניה הם שוחררו על ידי הצבא האדום. מגפת הטיפוס שפרצה לאחר שחרור הרכבת גבתה את חייהם של כ-300 מהנוסעים, ובהם גם אשתו ארנה. לאחר המלחמה עלה יוסף וייס ארצה עם בני משפחתו.