תחשבו טיפה

הסתכלתי על מפת העולם וראיתי שם בעיקר כחול. כל כך הרבה כחול. שני שלישים מכדור הארץ מכוסים במים. הדבר האחרון שיכולתי להעלות על דעתי הוא שעל כדור הארץ חסרים מים. אלא שכשהסתכלתי שוב ראיתי שרוב המים שלנו (97%!), הם מי אוקיאנוסים מלוחים שאינם מתאימים לשתייה. כשחיפשתי את שלושת האחוזים הנותרים, המים השפירים (מים מתוקים שאיכותם טובה והם ראויים לשתייה), גיליתי שרובם קפואים בקרחונים או נמצאים עמוק מתחת לפני השטח, כמי תהום בעומקים שאנחנו לא יכולים להגיע אליהם. "אז מה נשאר?", שאלתי את עצמי. מי אגמים ונהרות, מי גשמים ומי תהום זמינים (אלה שלא הומלחו ולא זוהמו), ובסך הכול – פחות מאחוז אחד מכלל המים על פני כדור הארץ זמין לשתייה. כל כך מעט מהנוזל שלא נוכל לחיות בלעדיו, בשביל כל היצורים על פני כדור הארץ.... נראה שאנחנו בבעיה.

כדי להתמודד עם המצב החמור של משק המים בישראל, רשות המים גיבשה תוכנית חירום שמטרתה להוציא את משק המים שלנו מן המשבר. אחת מפעולות החירום היא הקמת מתקני התפלה, שבהם מסירים את המלחים והמינרליים ממים מלוחים (מי תהום מליחים או מי ים), ומקבלים מים הראויים לשתייה. בסך הכל זה הגיוני: הרי כמות המים באוקיינוסים עצומה, ומים שמייצרים במתקני התפלה, לא יושפעו משנות בצורת. מבחינה איכותית, מים מותפלים עומדים בכל תקני האיכות. למעשה, בישראל כבר פועלים שני מפעלי התפלה לאומיים באשקלון ובפלמחים המתפילים יחד 130 קוב בשנה. בשנתיים הבאות צפויים לקום בישראל עוד שני מתקני התפלה גדולים: האחד בחדרה, שיתחיל לפעול בסוף 2009 והשני באשדוד, שיפעל מסוף 2010.

אבל התפלת מים אינה פתרון קסם. בהתפלה ישנן סכנות סביבתיות רבות: הקמת המפעלים גורמת לפגיעה בחופי הים ובסביבה הימית. הפסולת ממפעל ההתפלה עלולה לזהם את מי התהום. את מי הרכז (שאריות המלחים שהופרדו מהמים) שריכוז המלחים בהם כפול פי 3-2 מהריכוז בסביבה הימית והטמפרטורה שלהם גבוהה יחסית, מזרימים חזרה אל הים, ולכן הם עלולים לגרום לפגיעה חמורה באורגניזמים החיים בקרבת מקום. בנוסף לכך, הפעלת מפעל התפלה דורשת כמות עצומה של חשמל, שפירושה זיהום אויר, פליטת גזי חממה, ועלות כלכלית הגבוהה באופן ניכר מעלות המים המתוקים הטבעיים.

לו הייתה מתקיימת בישראל מדיניות של חיסכון במים במשך שנים, אולי לא היינו צריכים לבנות מתקני התפלה. אלא שבישראל כיום, היצע המים הטבעיים מוגבל ואינו מסוגל לספק את הביקוש. ואיך שלא נסתכל על זה, פתרון בעיית המים אינו מסתכם בפעולה בודדת אלא מצריך מכלול של פתרונות, שיטפלו גם בהגדלת היצע המים (למשל באמצעות כמה מתקני התפלה), וגם בצמצום הביקוש, על ידי הגברת החיסכון במים.

צרכן המים הראשי בישראל הוא המגזר החקלאי. שני שלישים מהמים השפירים בישראל מופנים לחקלאות. במקום השני בצריכת המים נמצאים אנחנו – הצרכנים הביתיים והעירוניים – והרחק מאחור נמצאת התעשייה. כחלק מתוכנית החירום של רשות המים, הוחלט, בין השאר, להקטין את הקצאות המים לחקלאות. זה אומר שבאותו מחיר, יוכלו החקלאים לקבל פחות מים, ולכן אולי יצמצמו את היקף הגידולים החקלאיים, ובמיוחד גידולים "צמאים" הדורשים הרבה מים, כמו למשל גידול פרחים לייצוא, פרדסים, מטעי אבוקדו ושדות כותנה, ויעברו לגידולים חסכניים שמתאימים יותר לאקלים בישראל. רבים מאשימים את החקלאות ואת החקלאים במחסור שנוצר במים השפירים בישראל, אבל האמת היא שהחקלאות היא המגזר היחידי מבין המשתמשים במים, שעשה מאמצים אדירים לחסוך וקצץ בעשור האחרון כ-40% מצריכת המים שלו על ידי התייעלות וחיסכון במים וכן על ידי מעבר מסיבי להשקיה במי קולחים מושבים. גם כחלק מתוכנית החירום החדשה, מתכוונת רשות המים להמשיך ולפתח מפעלים להשבת קולחים.

בעולם כולו וגם בישראל, המחסור במים נובע קודם כל מהעלייה בקצב גידול האוכלוסייה וברמת החיים. מכונות כביסה, אסלות, גינות, חקלאות, תעשייה.... במאה השנים האחרונות אוכלוסיית העולם גדלה פי 4 והשימוש במים גדל פי 9! הגידול באוכלוסייה מתבטא לא רק בגדילה בדרישה למים, אלא גם בעיור מואץ שגורם לכיסוי שטחים נרחבים בבטון ובעקבות כך להקטנת כמויות הגשמים המחלחלות למי התהום. גם זיהום שמקורו בפעילות האנושית, כמו חלחול של ביוב וחומרים מסוכנים למאגרי מי התהום גורם לירידה באיכות המים במקורות הטבעיים.

למשבר המים תורמים גם התחממות כדור הארץ ושינויי האקלים. בשנים האחרונות יש עלייה בשכיחות של שנות בצורת בעולם כולו. גם בישראל, על פי נתוני השרות ההידרולוגי, ב-16 השנים האחרונות יש מגמה ברורה של ירידה בכמות המשקעים. בארבע השנים האחרונות היו כמויות המשקעים נמוכות מהממוצע. החורף האחרון היה החורף היבש ביותר מזה עשור! רצף כזה של ארבע שנים שחונות הוא חריג ביותר ואירע בפעם האחרונה רק בין השנים 1961-1956.

המים בישראל מגיעים משני מקורות עיקריים: מי תהום ומקורות מים עילאיים. מי התהום הם מים שחלחלו לתוך האדמה ונאגרו במאגרים תת קרקעיים הנקראים אקוויפרים. בישראל ישנם שני מאגרי מי תהום עיקריים: אקוויפר החוף ואקוויפר ההר.

אקוויפר החוף משתרע לאורך חוף הים התיכון – מאזור קיסריה דרומה. אקוויפר זה נמצא מתחת לאזור המיושב ביותר במדינת ישראל. מעליו יש יישובים רבים, מפעלים, תחנות כוח, שדות חקלאיים ועוד, וכל אלה פולטים מזהמים, שזורמים אל מי התהום. שאיבת יתר של מי תהום מאקוויפר החוף גורמת לחדירה של מי ים לתוכו ולהמלחה של המים. לעומת זאת, באקוויפר ההר, הנמצא מתחת להרים – מאזור זכרון יעקב ועד באר שבע – איכות מי התהום טובה, אך מאחר שאזור ההר מורכב בעיקר מסלעים סדוקים וחלולים מאוד, לא רק המים, אלא גם המזהמים יכולים לחדור לאקוויפר ולהתפשט בו במהירות.

בניגוד למי התהום הנמצאים מתחת לפני השטח, מים עילאיים הם המים הזורמים או הנאגרים על פני הקרקע. ישראל, כפי שאתם בוודאי יודעים, ענייה במקורות מים עיליים: כמות המשקעים נמוכה, אין נהרות גדולים, ורבים מהנחלים הם נחלי אכזב. נחלים אחרים, שפעם זרמו בהם מים נקיים, יבשו או זוהמו. מקור המים העיקרי והחשוב ביותר של ישראל הוא הכינרת, שמספקת כ-30% מצריכת המים בישראל. המים נשאבים ומובלים בצינורות המוביל הארצי אל הבתים של כולנו, מן הצפון עד הדרום.

מפלס הכינרת מושפע משני גורמים עיקריים: כמות השאיבה מן האגם, וכמות המשקעים היורדים וזורמים אל הכינרת מנהר הירדן ויובליו העיקריים – דן, שניר (חצבני) וחרמון (בניאס). כדי להשגיח על מפלס המים בכינרת הגדיר השירות ההידרולוגי ברשות המים שני מפלסי סף – קו אדום עליון וקו אדום תחתון. הקו העליון נקבע על מנת למנוע הצפה של היישובים, השדות והחופים הנמצאים סביב הכינרת. במקרה של עליית המים אל מעל הקו האדום העליון, דואגת רשות המים לפתוח את סכר דגניה ולשאוב שאיבה מוגברת של מים מהכנרת.

הקו האדום התחתון מייצג את גבול הפקת המים המקסימלית המותרת. ירידה של מפלס המים אל מתחת לקו האדום התחתון, פירושה לא רק נזק כלכלי לפעילות התיירותית מסביב לאגם, בחופי הרחצה ובמעגנים, ולא רק בעיות טכניות בשאיבת המים למוביל הארצי, אלא גם עלולה לגרום לשחרור של זרחן מקרקעית האגם, אשר יגרום להתפתחות אצות מהירה (אאוטרופיקציה) והפרת האיזון האקולוגי, וכן לעלייה של רמת המלחים בכנרת עקב חדירת מים מליחים תת-קרקעיים. המלחה כזו של המים תשפיע על החי ועל הצומח ותפגע באיכות המים באופן בלתי הפיך. על פי חוק המים בישראל, אסור לשאוב מים מהכנרת כשהמפלס נמוך מהקו האדום התחתון.

בגלל כמויות המשקעים הנמוכות שירדו באגן הכינרת בשנים האחרונות, מפלס הכנרת איבד מאז שנת 2004 1.90 מ'. בתחילת חודש יולי השנה, הגיע מפלס המים בכנרת לקו האדום התחתון. גם מאגרי מי התהום נמצאים קרוב מאוד לקווים האדומים שלהם, והמשך השאיבה מהם עלולה לגרום לגלישת מים מלוחים ולפגיעה בבארות. מנהל רשות המים, בצעד חריג ויוצא דופן, החליט להשתמש בסמכותו על פי חוק ולשנות את מפלס המים המינימלי המותר מהקו האדום (213- מ' מעל פני הים) לקו חדש – הקו השחור (214.87- מ' מעל פני הים) – למשך תקופה קצובה. הגדרת המפלס המותר לקו השחור לא אומרת שמשהו השתנה. אין לנו יותר מים והסכנות של שאיבת יתר שרירות וקיימות. השינוי הזה נעשה במטרה לאפשר לכל מפיקי המים ובפרט לחברת מקורות השואבת מים למוביל הארצי, להמשיך ולספק מים מבלי שיעברו על החוק האוסר שאיבת מים מתחת לקו האדום, אבל הכנרת נמצאת רק שבעה סנטימטרים מעל הקו השחור, והמשך הירידה של המפלס תגרום לפגיעה ודאית במקורות המים, עד לכדי השחתה בלתי הפיכה ואובדן כושר שאיבה. אסור לנו לתת לזה לקרות!

מפעלי השבת מי קולחים הם מפעלים שבהם מטוהרים מי ביוב ומשמשים להשקיה חקלאית. מי הביוב המטוהרים המשמשים להשקיה נקראים קולחים. בארץ קיימים כ-135 מפעלים להשבת מי קולחים. הגדול מביניהם, מפעל השפד"ן, ממחזר את שפכי גוש דן ומספק כ-30% מסך המים המסופקים לחקלאות. ישראל היאהמדינה עם שיעור השבת הקולחים הגבוה ביותר בעולם. לקק"ל יש חלק פעיל ומשמעותי בתהליכי שיפור אספקת המים והקמתם של מאגרי קולחים להשבת מים לחקלאות. בימים אלה נחנך מאגר המים ה-200 של קק"ל. המאגרים שהקימה קק"ל בכל רחבי הארץ מספקים כ-50% מצריכת המים לחקלאות בישראל, וגם יוצרים מקורות פרנסה לתושבי הפריפריה. במקביל קק"ל פועלת ליצירת תשתיות לאגירת מי השקיה, ובפרויקטים של ניקוז וטיפול בהמלחת יתר של קרקעות.

צרכן המים השני בגודלו הוא הצרכן הביתי, כלומר אתם ואני. תושבי ישראל צורכים בשימוש ביתי יותר מכפליים מהצריכה הממוצעת של תושבים בעולם המערבי. צריכה יומית ממוצעת של אדם בישראל היא 160 ליטרים של מים! זה יותר ממאה ושישה בקבוקים משפחתיים של מים, לכל אדם, כל יום!!! זה נשמע לכם הגיוני?!

הנה כמה עובדות מדהימות, ודרכים פשוטות לחסוך בהמון (המון!) מים:

1. בכל הדחה מלאה של האסלה, אתם מעבירים לביוב 9 ליטרים של מים מתוקים (שישיית בקבוקים!). אם תדיחו חצי מיכל, תחסכו 3 בקבוקי מים בכל ביקור בשירותים.
   
2. סגרו את הברזים בזמן צחצוח השיניים ובזמן שאתם מסבנים את הכלים שבכיור, ותחסכו בממוצע 20 ליטרים של מים מדי יום!
   
3. מקלחת זריזה צורכת כ-50 ליטר מים. מקלחת נינוחה, של כ-20 דקות מבזבזת כ-200 ליטר מים! אמבטיה ממוצעת מכילה כ-130 ליטר מים. זה נכון גם כשמתקלחים בבית, אבל גם כשמתפנקים במלון, ואפילו מתחת לזרם המים במקלחת שעל שפת הים. גם כשהמים לא עולים לנו, אנחנו מאבדים אותם. קצרו את זמן המקלחת!
   
4. אם אתם מפעילים את המדיח הפעילו אותו רק כשהוא לגמרי מלא. גם את מכונת הכביסה. מכונת כביסה דורשת 50 ליטרים של מים בכל הפעלה!
   
5. ודאו שיש לכם חסכמים בבית. חסכמים הוא וסת ספיקה שמקטין את כמות המים העוברת בברז, מבלי להקטין את לחץ המים. באמצעות החסכמים, אפשר לחסוך שליש מכמות המים העוברת בברז, ואפילו בלי להרגיש! אם עוד לא התקנתם חסכמים על הברזים בבית, תוכלו לרכוש אותם בחנויות לחומרי בניין.
   
6. הימנעו מברזים דולפים בבית ובחוץ. אם ראיתם ברז דולף באזור ציבורי – הודיעו מיד למוקד העירוני, בטלפון 106.
   
7. אם אתם שוטפים את המכונית, השתמשו בדלי ולא בצינור. (הידעתם? שטיפת הרכב בעזרת צינור היא לא רק בזבזנית אלא גם אסורה על פי חוק!).
   
8. את הגינה השקו באמצעות ממטרות ומתזים בלילה ומוקדם בבוקר. השקיה בשעות הקרירות, כשאין משבי רוח, מקטינה את התאדות המים וגם מונעת מחלות עלים.

עוד כתבות בנושא מים:

הגולן מתחדש במאגר נוסף, מאגר בראון | דחוף: חייבים לטפל במי הגשמים | ערים רגישות למים – מה זה אומר? | הם מטהרים: הביופילטרים הוכיחו יעילותם | גן העדן שבעמק – כך שוקם אגמון החולה | הוי כנרת שלי | תחשבו טיפה | טכנולוגיה למען האקולוגיה | כשהזיהום חוצה את הגבול | איך אוגרים מים?