קק"ל בכרזות

מכירים את המונח רטרו? בשנים האחרונות התפתחה תופעה שמחזירה לחיינו מדי פעם פריטים ששכחנו מקיומם. מכיוון שכולנו אוהבים לראות דברים שקרו בעבר, גם הכרזות של קק"ל מעלות חיוך על פנינו. מה יש בהן שגורם לכך? נראה שאלו המסרים התמימים שמועברים במשפטים הקצרים, שלא מאלצים אותנו להתאמץ ולחשוב יותר מדי. לדוגמה: "בואו ליישב את הנגב", "גאולה תיתנו לארץ ע"י קרן קימת". ובאמת, מי מאתנו לא היה רוצה לעזור למדינה בתחילת דרכה ולבוא להתיישב בנגב?

גם היום, בעידן הטלוויזיה והאינטרנט, הכרזות שקק"ל מפיקה ממשיכות להתנוסס על קירות מוסדות ובתי ספר, והן מסמלות את ערכיה והמשך פועלה של קרן קימת לישראל בט"ו בשבט, בחגים נוספים, ולאורך כל השנה.

לרגל ט"ו בשבט תשפ"ו, הפיקה קק"ל כרזה בסימן "נוטעים יחד – קק"ל למען ישראל". הכרזה מסמלת את ט"ו בשבט כחג שמחבר בין כל חלקי העם, שיוצא לנטוע בכל רחבי הארץ בשמחה, ללא הבדל שיוך לקבוצה או מגזר מסוים. כמו כן, היא מציגה את תרומתה של קק"ל למען החיבור והאחדות בעם ולחיזוקה של מדינת ישראל באמצעות פעולותיה.

להדפסת הכרזה בגודל מלא, לחצו כאן»

הפקת הכרזות החלה בשנות ה-40 של המאה הקודמת, כדרך נוספת לפרסם את העשייה הציונית ולהגיע ללב העם היהודי בארץ ובעולם. המטרה הייתה לרתום את האנשים לסייע לקרן בפעילויותיה המגוונות ולתרום לה כספים לצורך רכישת קרקעות. אנשי קק"ל הבינו כבר מתחילת הקמתה את חשיבות המסר הוויזואלי שמעביר רעיונות לעם באמצעות דימויים חיצוניים, שעולמם לקוח מנופי הארץ, תושביה והפעילויות שנערכות בה.
השימוש בכרזות נועד, כאמור, לקדם רעיונות מוגדרים: גיוס כספים, הזמנה להשתתף בטקסי נטיעות של ט"ו בשבט, הזמנה להשתתף בטקסי הבאת ביכורים ועוד.

המסרים בכרזות כוונו בעיקר לנשים, ילדים ובני הנוער. קק"ל ראתה בילדים ובבני הנוער את דור העתיד שיגשים את מטרותיה וחלומותיה. הכרזות הופצו באמצעות נציגי קק"ל בבתי הספר ובתנועות הנוער של המוסדות הציוניים-יהודיים בארץ ובחו"ל. מהתבוננות בכרזות למדו בני הנוער על פעילות הקרן, אהבת הטבע, עבודת האדמה, חלוציות, חגי ישראל ועוד.

גם הנשים היו עבור מפרסמי קק"ל כוח משמעותי וכן גורם משפיע במשפחה על גידול הילדים וחינוכם. הנשים נתפסו כמחליטות גם בניהול הכספים של המשפחה. היום אפשר לראות בכך ממש ניצנים של פמיניזם.

מודעות לגיוס כספים נתלו בעיקר במקומות שבהם נמצאו מבוגרים, דוגמת בתי כנסת.

אחד הערכים החשובים לקק"ל ולמדינה היה להחדיר בקרב בני הנוער והעם בכללותו את חשיבות יישוב הארץ המתחדשת ואת פיתוחה. כאמור, מסרים קצרים ופשוטים נוסחו במטרה להחדיר אמונה ולעורר התלהבות לבניית המולדת מחדש.

כרזה זו מתארת את שבעת המינים משולבים עם אדמת הארץ החרושה. הציטוט של אוסישקין "אל תאמר מחר, שמא נאחר את המועד" מדגיש את חשיבות פיתוח הארץ כאן ועכשיו.

וכך ניתן לפרש את הכרזה: "שבעת המינים על רקע השדה החרוש מבקשים לומר ששיבה לארץ אינה רק למרחב הגיאוגרפי הקדום אלא גם שיבה לעבודת האדמה, כפי שהיה לפני יציאת עם ישראל לגלות".

אמנים בעלי יכולת מופלאה עיצבו את הכרזות שאנו נהנים היום להסתכל בהן מחדש. ביניהם היה האמן אוטה וליש, שעיצב רבים מהבולים והמטבעות הראשונים של מדינת ישראל, והיה אחראי גם לקליגרפיה (כתיבה תמה) של מגילת העצמאות. אמנים נוספים שנשכרו למשימה היו: רפאל וטישטיין, רות לוין, שולמית כרמי, שולמית ארן, דוד זיק, מ.גפן ועוד. גם סטודיו רוטשילד-ליפמן, שהיה אחראי לעיצוב כרזות רבות של צה"ל ולמודעות פרסומת ידועות, נשכר לעצב חלק מהכרזות.

כך קרה שהכרזות היו גם מקור פרנסה לעולים רבים. צלמים, ציירים ומעצבים עסקו בהפקת הכרזות. הם נשלחו ליישובים שקמו, צילמו וציירו את המתיישבים ואת הארץ המתפתחת.