מיינה מצויה: הציפור שהגיעה רחוק מדי

אם אתם מטיילים בפארק, יושבים בגינה או מסתובבים ברחובות העיר, יש סיכוי גדול שתפגשו במיינה המצויה (הודית). בתוך פחות מ-30 שנה הפכה הציפור, ממין זר ולא מוכר בארץ, לחלק כמעט קבוע בנוף שלנו. אבל המיינה היא לא רק עוד ציפור, היא מין פולש, שהתבסס בישראל לאחר שפריטיו ברחו או שוחררו מכלובים, וכיום היא מעוררת חשש בגלל התחרות שלה מול מיני ציפורים מקומיים.

המיינה המצויה שייכת למשפחת הזרזיריים. אורכה כ-22–25 ס"מ, אורך מוטת כנפיה (המרחק מקצה כנף אחת לקצה הכנף השנייה, כשהן פרושות) כ-33–36 ס"מ. גופה בצבע חום-אפרפר, ראשה וזנבה שחורים ומקורה ורגליה צהובים-כתומים. סביב עיניה בולט אזור עור חשוף בצבע כתום-צהוב, שנראה ממש כמו זוג "משקפיים". קל במיוחד לזהות אותה כשהיא מתעופפת, בזכות כתמים לבנים בולטים שיש לה בכנפיים ובשולי הזנב. המיינה חיה כ-12 שנים בממוצע.

המיינה מבלה חלק גדול מזמנה על הקרקע. היא פוסעת בביטחון על פני האדמה לבד או בזוג, מחפשת מזון ולא ממהרת להתעופף כשבני האדם מתקרבים. בשעות הערב אפשר לראות קבוצות גדולות של עשרות מיינות עפות יחד אל אתרי הלינה שלהן. ולא רק המראה שלה בולט... ישנן פעמים שבהן תוכלו לשמוע את המיינה עוד לפני שתראו אותה. היא ציפור רעשנית מאוד, בעלת מגוון קולות, שריקות וקריאות, ויש לה יכולת מרשימה לחקות קולות של ציפורים אחרות ואפילו קולות נוספים. היכולת הזאת, וגם האינטליגנציה וכושר ההסתגלות שלה, הן בין הסיבות לכך שבארצות שונות נהגו לגדל אותה בשבי ולסחור בה.

מקורה של המיינה בדרום אסיה, באזור המשתרע בין הרי ההימלאיה, הודו, נפאל ודרום סין. משם היא התפשטה, בעזרת האדם וגם בכוחות עצמה, לאזורים רבים בעולם – בהם אוסטרליה, חצי האי ערב, אזורים באירופה ודרום אפריקה.

המיינות בישראל תועדו לראשונה בשנות ה-90 של המאה הקודמת וההתרחבות המשמעותית שלהן נוצרה כתוצאה מבריחת מיינות בשנת 1997 מפארק ה"צפארי", ששכן בגני יהושע בתל אביב. בתוך כמה שנים התבססה אוכלוסיית המיינות בגוש דן ובסביבתו, בהמשך היא התפשטה לאזורים מרוחקים יותר, והיום אפשר לראות אותה גם באילת.

המיינה נחשבת למין פולש משום שהיא התבססה מחוץ לאזור תפוצתה הטבעי, ובארץ אוכלוסייתה גדלה מאוד. החשש האקולוגי הוא שמיינות רבות בסביבה אחת עלולות להתחרות עם מינים מקומיים על מזון ועל אתרי קינון. המינים שעלולים להיפגע בארץ במיוחד הם דרור הבית, הנקר הסורי, הדוכיפת, הירגזי והעורבני. בנוסף, קיימת אפשרות שהמיינות יאכלו ביצים וגוזלים של ציפורים מקומיות.

בתקופת הקינון המיינה הופכת להיות טריטוריאלית במיוחד. היא מקננת בחורים ובגומחות, לעיתים במבנים שיצרו בני אדם ולעיתים בחורים של עצים. בישראל היא מקננת גם ברמזורים ובמרזבים, ובנוסף תועדו מקרים שבהם היא מגרשת ציפורים אחרות מקינים קיימים.

המיינה מטילה בדרך כלל 3–6 ביצים, ושני בני הזוג, ששומרים זה לזה אמונים וחיים בזוגיות קבועה, משתתפים יחד בדגירה ובגידול הצאצאים.

כדי לבדוק את מצב התפשטות המיינות כיום, מבצעים ניטור ומעקב – עוקבים אחר התפשטות המיינות וגודל האוכלוסיות, בין היתר באמצעות דיווחים של צפרים וכלל הציבור. כדי לנסות למנוע את התרבותן אפשר לצמצם מקורות מזון על ידי איסוף שאריות, בייחוד בסביבה עירונית.

בעבר הועלו בישראל הצעות ללכידת מיינות, אך מכיוון שהמין כבר התבסס והתפשט מאוד, מדובר באתגר מורכב.

אז בפעם הבאה שתראו מיינה בפארק, עצרו לרגע והביטו בה. היא אולי נראית כמו עוד ציפור עירונית, אבל מאחוריה מסתתר סיפור מרתק על הסתגלות, תחרות, טבע – ובעיקר על ההשפעה שיש לנו, בני האדם, על המינים שחיים סביבנו, ועל העובדה שהצלחה של מין אחד עלולה לבוא על חשבונם של מינים אחרים.