בשנת 2013 קיבלה על עצמה קק”ל להציל את הארבורטום ולשקמו. פעולות השיקום כללו מיפוי מדוקדק של הגן והעצים שבו, טיפול בעצים הקיימים, נטיעה של מיני עצים נוספים ופרישת מערכת השקיה ממוחשבת. באוגוסט 2014 הכריזו משרד החקלאות והמועצה לגנים בוטניים על הגן כגן בוטני. המבקרים חזרו אל היער היפה ופוקדים אותו מדי יום. לוח האבן של טברדז'בו מקבל את פניהם, כאמור, בתחילת השביל המזרחי.
מדוע אם כן בחר טברדז'בו להנציח דווקא דמות של צבי באילנות? במהלך התחקיר לכתבה פגשנו וראיינו מספר אנשים, ביניהם אף כאלה שעבדו באילנות בשנים אלה וזכרו את טברדז'בו, אבל אף אחד מהם לא סיפק פתרון לתעלומה. ד"ר גבי שילר, כיום בן 80, שהיה חוקר באילנות בשנות ה-60, זוכר שעבדו באילנות המון אנשים, ביניהם עולים חדשים, שהועסקו בעבודות שונות. בשלב מסוים, לדבריו, היה ניסיון קצר להקים בצד המערבי אגם מלאכותי וחי בר, שאולי היה אמור לכלול גם צבאים, אבל הניסיון לא הצליח והסתיים מהר מאוד, בעיקר משום שתושבי המעברות הסמוכות חיסלו את בעלי החיים שהיו שם. שילר אף זוכר את טברדז'בו עובד על הפסל ואיך היו חולפים על פניו ביראת כבוד כדי לא להפריע לו בעבודה. ייתכן, אם כן, כי טברדז'בו הביא איתו מאירופה את המסורת להנציח בעלי חיים בגנים ציבוריים שבהם הסתובבו, אולם המידע על כך לא אומת בוודאות. סברה אחרת מניחה כי זאת היתה דרכו של האמן המוכשר להנציח את שמו – צבי.
אדם אחר שזוכר את טברדז'בו עובד על הפסל הוא עאהד סוברי חאג', אף הוא בן 80 היום, שעבד באילנות בין השנים 1953 – 1960 והתגורר במקום. "היינו באים, מסתכלים עליו עובד והולכים. לא מפריעים לו בעבודה. הוא היה איש עבודה. רצה לדייק במה שהוא עושה", נזכר סוברי.
מי שחשף את העניין המחודש בפסל הצבי המרשים הוא, כאמור, חיים אלון, בנו של הפסל טברדז'בו. חיים, יליד 1962, גדל בנתניה וכעת מתגורר ברמת גן. "בנותיי גרות באזור השרון, ובאחד הביקורים נזכרתי בפסל והחלטתי להיכנס לאילנות ולחפש אותו", הוא מספר. "כבר מהחניה ראיתי את הפסל והתרגשתי מאוד. שמחתי לראות שהוא לא זרוק סתם, אלא עומד במקום של כבוד, בכניסה לשביל הראשי".