1990-1981

בעשור זה מרחיבה קק"ל את פעילותה בתחום הייעור, מבצעת עבודות תשתית לתיירות בכל רחבי הארץ, מגבירה את הסיוע למשק המים כאתגר לאומי, מבצעת עבודות ניקוז בעמק יזרעאל במטרה להחזיר לאדמה המלוחה את פוריותה כאדמה חקלאית ומסייעת לקליטת גלי העלייה הגדולים מברה"מ ומאתיופיה.

לקראת שנת השמונים של הקרן הקימת אמר משה ריבלין, בדרכו האופיינית לו - שעיתונאי הגדיר כ"התלהבות כמעט חסידית" - כי עבודת הקרן רחוקה מלהסתיים. גאולת האדמה, הוא הזכיר שוב, היא לא רק רכישתה, אלא בעיקר הכשרתה, או במלים שלו: "אין גאולה לאדמה אלא גאולה משממתה". כאשר הגיעה קרן קימת לטקס הגבורות אמר ריבלין, שקרן קימת היתה ועודנה חזון: "חזון שיבת העם היהודי למולדתו ההיסטורית והשתרשותו בה. חזון היות העם היהודי כולו הבעלים על אדמת ארץ-ישראל.

חזון האיכר היהודי, אשר בעבודתו גואל את האדמה משממונה. חזון שיתוף העם היהודי כולו בבניין הארץ". בינתיים, אפשר היה לסכם 80 שנים ראשונות של התממשות החזון במספרים עגולים: מיליון דונם אדמה שהכשירה קרן קימת מאז הקמת המדינה ועוד מיליון דונם אדמה שעליהם ניטעו יערות חדשים. המספרים היו, ועודם, מרשימים, אבל גם אחרי שמונה עשורים של החזרת האדמה לידי העם היהודי והעמקת השורשים בארץ-ישראל באמצעות מפעלים גדולים – עדיין אפשר היה לומר שזוהי רק ההתחלה.

ילדים בפעילות ביער. צילום: ארכיון הצילומים של קק"ל

העשור החדש החל בתנועת הדחפורים בצפון – אלה המשיכו את העבודה שהחלה שם בעשור הקודם, כאשר עלו על קרקע הגליל המצפים החדשים. המשאיות והכלים הכבדים נעו, באותו הזמן ממש, אל הנגב. כותרות העיתונים של תחילת העשור סיפרו על חזון להקמת 50 יישובים בנגב, כשבשלב הראשון של מה שכּוּנה אז "המפעל הדרומי" הוכשרו האדמות של פיתחת שלום בחבל הבשור, והחלה ההתיישבות בהם.

עם פינוי סיני ב-1982, הוקמו באזור הזה שבמערב הנגב היישובים יתד, יסודות הדרום (שדה אברהם), פרי גן, תלמי יוסף, חולית, סופה ודקל – ומרביתם אוכלסו במפוני סיני. באותו זמן ממש עבדו אנשי הרכש והמחלקה המשפטית בקצב מוגבר ומזורז ברכישת קרקעות נוספות בגליל התחתון והעליון, במסגרת מה שקראו אז "ייהוד הגליל". בצפון ובדרום, על סף שנת ה-80, מלאו ידיה של קרן קימת עבודה.

עבודת הייעור בעשור התשיעי של קרן קימת, התאפיינו בגיוון היער בעצים נוספים ובגיוון בולט של שטחי הייעור. רבע מכלל הנטיעות בשנים אלה נעשה בדרום – סביב באר שבע ואפילו בדרום הערבה בואכה אילת. איש לא האמין שאזורי המדבר האלה יכוסו אי פעם בירוק, אבל בסוף העשור הזה אפשר היה לראות את חזונו של ד"ר יוסף וייץ מתגשם, כאשר נוספו עוד 180 אלף דונם של עצים בלב האדמות הקשות של הדרום. קרן קימת מיהרה לנטוע עצים סביב המחנות הצבאיים שהוקמו בנגב לאחר פינוי סיני ובתוכם, כדי ליצור צל, לעצור את גלי האבק הנישא ברוח ולמלא את עיניהם של יושבי המחנה ב"כתמים ירוקים" בתוך ה"ים" הצהוב.

בתיאום עם אנשי צה"ל ניטעו עצי חורש סמוך למחנות לא רק כדי להפוך את המדבר לבית חדש, נעים וקריר יותר, אלא בין היתר "לבלימת ענני האבק העולים משעטות הטנקים", כפי שהתבטא אז מפקד בסיס צבאי חדש שנעזר בעובדי קרן קימת במטרה להפוך את תנאי המדבר למה שהוא הגדיר "אנושיים יותר".

שדרות מגן אחרות ניטעו בנגב להגנה מפני רוחות הקדים העזות, שגרמו לסחף של הקרקע ולתחושה של ארעיות ונדודים. העצים שניטעו בנגב הפכו לסימן של קביעות ולתמרור באמצע המדבר, האומר לכל מי שעובר בדרך: כאן המדבר נעצר. כאן החולות כבר לא נודדים. כאן יש אחיזה קבועה באדמה. כאן ניצחה הציונות.

בשנים האלה, שבהן לבש המדבר עוד כסות ירוקה, ממש כפי שחלם חוזה המדינה, גברה המודעות לעבודת פיתוח הקרקע במקביל לשמירה על איכות הסביבה. המבט המשיך להיות מופנה קדימה, אל צרכיה של מדינת ישראל, אבל כל זה נעשה מתוך מתן כבוד לקדום ולכל סדרי הטבע, שקרן קימת ביקשה לפעול במרחב הגדול שהם מותירים – ולא לפגוע בהם.

בניית מצפה בגליל, 1982. צילום: ארכיון הצילומים של קק"ל

היערנים ואנשי השטח של קרן קימת, שהגדירו את החלומות שלהם כ"חלומות ירוקים", מעולם לא ביקשו להעלים את המדבר לגמרי מהנוף ולא לפגוע בהוד של מראות המדבר, אלא רק "לדחוק" אותו. בשנים האלה הם החלו להשתמש במונח "מאבק בתהליכי המידבור", כשאנשי קרן קימת משמשים דוגמה למדינות רבות בעולם במאבקם לדחיקת המדבר ולעצירת ה"נגיסות" שהמדבר נוגס באדמה הטובה.

אחרים, שהמשיכו לראות מול עיניהם של חזונו של יוסף וייץ, היו מוכנים לעבודת שטח קשה כדי "לעשות ניסים", כפי שאמר יערן שלא האמין למראה עיניו כאשר חזר לשטח שנטע בנגב – וראה איך השורשים מעמיקים והצל הולך ומתרחב. עם התעוררות המודעות לאיכות הסביבה היתה המשימה של קרן קימת לא רק הכשרת קרקע או "גאולת קרקע משיממונה", אלא גם משימה אקולוגית ברורה של שמירה על האדמה, על האוויר שמעליה ועל המים שבבטנה.

בטקסי הנטיעות של אותן שנים לא דיברו על כיבוש השממה, ברוח המורשת שהותיר אחריו דוד בן-גוריון, אלא על מושגים חדשים של איכות החיים ושל מעגל החיים של הטבע, שהיער הוא מרכיב חשוב בו. משום כך נעשו בעשור הזה נטיעות רבות לא רק במדרונות חשופים של הרים, אלא בתוך ערים ועיירות ומסביבן, בצדי דרכים ובגנים ציבוריים.

אפילו בכלא תל מונד ניטעו אז עצים, וחורשה ראשונה עלתה על אדמת מעלה אדומים. מי שחשב עד אז שתרומתם היחידה של העצים היא רק בצל שצמרותיהם פורשות על פני הקרקע, הופתע לגלות ששורות של עצים בולמות סחף ורעש. הידיעה שמול זיהום האוויר, העצים הופכים ל"חמצן" של המדינה הוסיפה להם מעמד וכבוד לא רק כפריט נוף שמשובב את העין, אלא כבעלי תפקיד חשוב הרבה יותר.

יערות חדשים ניטעו בעשור הזה בחבל אשכול, החבל הישן-חדש שקלט את מפוני סיני. ביום ייסוד קרן קימת ויום התלם הראשון בפתח תקווה, ניטע שם יער ראשון, ובטקס הנטיעה קראו הנוטעים את הדברים שאמר דוד בן-גוריון כשירד לנגב: "פיתוח הנגב ויישובו הוא אחד האתגרים המרכזיים העומדים בפנינו... אם לא נכבוש את המדבר – המדבר יכבוש אותנו". גם יער יתיר, שצמרותיו כבר נראו למרחוק, קיבל תנופה חדשה, ובעקבות היער באו המיישבים והקימו את בית יתיר. הם הצליחו לגדל במקום זרעי בצל, שעד כה לא עסקו יהודים בגידולם בגלל הצורך בהרבה ידיים עובדות.

הכשרת קרקע לבניית שכונות מגורים בבאר שבע, 1990. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל

בין הנטיעות של אותן שנים הוקמו 250 חורשונים קטנים, בדרך כלל בוואדיות שבהם נצברים מי נגר ומאפשרים לעצים לינוק מים מהקרקע. החורשות הקטנות האלה, לימנים כפי שקראו להן אנשי קרן קימת, ניטעו בצדי הדרכים מדרום לבאר שבע. שורות ארוכות של עצים ניטעו לאורך הערבה. הגזעים והעלווה הוסיפו עוד מימד לנוף בכביש החד-גוני הזה, אבל הם שימשו ומשמשים הן כחניוני מנוחה ונופש למטיילים והן כשוברי רוח, המונעים סחף של אדמה מן השדות המעובדים באזור.

בעת ייעור הדרום זכה האקליפטוס לנעורים מחודשים. בפברואר 1983 הכריזו כותרות העיתונים על כך שהאקליפטוסים, אותם עצים שנועדו לייבש את הביצות בתחילת המאה, עולים וצומחים במלחות שבערבה – בעיקר בעין יהב וביטבתה. "העצים מתפתחים יפה", אמרו אנשי קרן קימת מול נאות המדבר הקטנים שקמו בזכות העצים ש"עשו עלייה" מאוסטרליה. שוב הוכיחו העצים האלה את יכולתם להיקלט בארץ ולסייע בשמירת הקרקע, ושוב הוכיחו אנשי קרן קימת יכולת לפתור בעיות של הטבע באמצעות הטבע עצמו.

בתקופה הזאת, שבה "ירדו" הנטיעות לדרום, המשיכו יערני הקרן להקיף את ירושלים בעטרה ירוקה, ובתחילת העשור הזה הלכה החגורה והתהדקה יותר ויותר סביב הבירה. כל עץ שנוסף הצטרף לפס הירוק שכבר אז היו בו מעל מיליון עצים על פני ההרים שמסביב לירושלים. בסטף, הכפר העתיק שלידה, נחשף המעיין הישן ונחפרו מחדש דרכי המים, ואלה שוב אִפשרו לקיים במקום חקלאות הררית. במסגרת בוסתנוף, מפעל יחיד במינו בישראל, שָׂכרו משפחות ירושלמיות חלקות קטנות וגנים משפחתיים, והן מעבדות אותם להנאתן בזמנן הפנוי. בדרך הזו השיבה קרן קימת את החיים להר, ואת טעם החיים לתושביו.

בשנת 1985, שנה שהאו"ם הכריז עליה כשנת היער הבין-לאומית, ציינה קרן קימת 80 שנות ייעור בארץ. על אף העובדה שנטיעות ראשונות נעשו עוד לפני 1920, וראשיתן בימי הביל"ויים, סימנה השנה הזאת את תחילתו של היער המודרני. ההכרזה על שנת היער, המכסה כשליש משטחו היבשתי של כדור הארץ, הסבה את תשומת הלב לחשיבות הגדולה עוד יותר של היער הישראלי, שנפגע לא רק מזיהום אוויר ומים אלא משריפות יער, ממרעה בלתי מבוקר ומעבודות פיתוח ותשתית. כך קרה שבשנים האלה הושם דגש לא רק על נטיעות, אלא על מחקרים רבים, שסייעה להם הקרן לאקולוגיה של קרן קימת.

העבודות בשטח נמשכו כמעט בכל מקום. את המנגינה הזאת של המעדרים החופרים גומות ואחר כך של ילדים ומבוגרים נוטעים אי אפשר להפסיק, ובכל פעם נוסף עוד יער. כל יער חדש הוסיף עוד כתם ירוק על פני האדמה, ושימש דרך יפה ומכובדת להנציח לדורות אנשים ואירועים. בקיץ 1986 הקדישה קרן קימת יער לכבוד 37 הצנחנים מארץ-ישראל שצנחו באירופה הכבושה, ביניהם חנה סנש ואנצו סירני. היער נחנך בשכונת נווה יעקב בירושלים, בנוכחות הצנחנים של צה"ל, הצנחנים שצנחו באירופה 43 שנים קודם לכן ומשפחות הצנחנים שנתפסו ונהרגו.

עולים עובדים בייעור, 1990. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל

במתחם יער יתיר ניטע בטקס חגיגי יער יהודי מרוקו. השחקן והזמר הצרפתי איב מונטאן נטע עץ ברוגלית, ליד אנדרטת הזיכרון ליהודי צרפת שניספו בשואה. עץ נוסף הוא נטע לזכר אשתו, השחקנית סימון סיניורה. מי שמעלעל בידיעות קק"ל, העלון של עובדי קרן קימת, יכול לראות את תמונותיהם של מדינאים וכוכבים, סופרים ואנשי שם שנטעו עץ בעת ביקורם בארץ. בתמונות אחרות אפשר לראות את הסרת הלוט מעל שלט הנושא את שמו של יער, בדרך כלל לזכרם של מנהיגים וראשי מדינות או קהילות יהודיות שנמחקו מעל המפה בעת מלחמת העולם השנייה

ב-1983 הצטרף לדירקטוריון יחיאל לקט, יושב ראש תנועת העבודה הציונית העולמית, ושנתיים אחר כך, כשהכיר עוד יותר מקרוב את עבודת הקרן, הגדיר מחדש את אותם תפקידים ישנים: "לקרן קימת לישראל יש יתרון על יתר הקרנות הציוניות בכך שהיא קרן עממית ועוסקת גם בחינוך.

הקשר לאדמת המולדת הוא דבר מוחשי וקיים וטיפוחו הוא תפקיד חינוכי ממעלה ראשונה שקרן קימת לקחה על עצמה, ולכן המוסד צריך לטפח את הקשר עם בתי הספר, הן בארץ והן בחוץ לארץ". הוא הוסיף ש"מבחינת התנועה הציונית ניתן לראות את הקרן קימת לישראל כשמורת טבע שחלק ניכר מהבעיות ומהנסיגות של התנועה הציונית לא הגיעו אליה". את "שמורת הטבע" הזאת, כמו כל חלקה טובה, צריך לשמור ולטפח.

במסגרת העבודות להכשרת קרקעות חשפה קרן קימת בשנים האלה אתרים ארכיאולוגיים – בבית שאן נחשפה העיר הרומית העתיקה, ואתרים בעלי חשיבות היסטורית התגלו ונפתחו לקהל הרחב בציפורי, בבית גוברין ובמרשה. אלה שולבו בתוך פארקים רחבי ידיים. סביב מצודת שוני שבדרום הכרמל, שהיתה לאחד ממרכזי אצ"ל בשנות הארבעים, פיתחה קרן קימת פארק הנושא את שמו של זאב ז'בוטינסקי, מנהיג הציונות הרביזיוניסטית. עם חנוכת הפארק אמר שלמה אריאב, אז סגן יושב ראש קרן קימת, כי הקרן היא מפעל משותף לעם היהודי כולו ללא הבדלים פוליטיים, ופארק ז'בוטינסקי הוא אחד מרבים הנושאים את שמותיהם של מנהיגי היישוב והמדינה, ביניהם: יער הנשיא (על שמו של הנשיא הראשון, חיים ויצמן), יער בן-גוריון, פארק שרת, פארק אשכול ופארק גולדה.

לקראת סוף שנות השמונים, בעקבות שנים אחדות של בצורת, החליט הדירקטוריון של קרן קימת, בראשותו של משה ריבלין, להפנות תקציבים רבים לפעולות שימור מים באמצעות הקמת סכרים וחפירתם של מקווי מים מלאכותיים, שכעבור שנים היו אחדים מהם לאגמי מים. מקווי המים החדשים היו לא רק מקור מים לחקלאות ולשתייה ליישובי הסביבה שבה הוקמו, אלא גם לאתרי נופש ודיג.

סכר אחר הוקם ליד קיבוץ שדה בוקר, והמים הנאגרים בו מוזרמים מאז למטעי הפרי ולצמחי המרעה באזור. מאגר מים גדול הוקם בחבל לכיש, ליד קדמה, לניצול הקולחין של קריית מלאכי לצורך גידולי השדה, ומאגרים אחרים נחפרו בעמק בית שאן ובגולן. ב-1987 הוקם אחד הסכרים הראשונים – סכר הדסה עשת – בנחל חיון שבערבה. תפקידו העיקרי הוא לאגור את מי הגשמים, מיליוני מטר קוב של מים הזורמים מהר הנגב, ולהחדירם אל מי התהום. האגם שהסכר יצר אִפשר קליטה של כמות אדירה של מים.

עץ שקד בסטף. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל

המנצח זובין מהטה נוטע עץ ביער מודיעין, 1986.המנצח זובין מהטה נוטע עץ ביער מודיעין, 1986. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל

הפסנתרן ארתור רובינשטיין נוטע עץ, 1980.הפסנתרן ארתור רובינשטיין נוטע עץ, 1980. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל

הנרי קיסינג'ר נוטע עץ בנס הרים, 1983הנרי קיסינג'ר נוטע עץ בנס הרים, 1983 צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל

שחקנית הקולנוע ברוק שילדס נוטעת עץ. 1983.שחקנית הקולנוע ברוק שילדס נוטעת עץ. 1983. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל

לקראת סוף העשור הצליחו מאגרי המים ברשפים ובשפעה לאגור עד שלושה מיליון קוב מים בכל שנה. עכשיו, כשמאה מאגרי מים נמצאו בשלבי תכנון והקמה, נזכרו ותיקי קרן קימת איך בשנות העשרים והשלושים, ואחר כך בשנות החמישים, נאלצה קרן קימת לייבש ולנקז מים עומדים במקומות שבהם הם נקוו בביצות ממאירות. עכשיו היא עשתה הכול כדי לשמר מים, להוביל מים ולגרום להם "לעמוד" – הפעם לא בביצות אלא במאגרים, ולא רק בנגב השחון והיבש אלא בכל הארץ.

בעיניהם זו היתה הוכחה לכך שקרן קימת כל כך נחוצה למדינת ישראל, אפילו אם פעם היא נקראת "לייבש" ופעם אחרת היא נקראת "להרטיב". בכל התפקידים האלה ברור היה שהאדמה קרובה לליבה של קרן קימת, והיא יודעת בדיוק איך לטפל בה. המים – שבתקופת הביצות שימשו מקור למחלות, וכעת הם סם החיים של האדמה ושל הנאחזים בה – הם רק אפיק אחד לטיפול באדמה, לצד ההכשרה והייעור. בקופסת הצבעים של קרן קימת, המים הם צבע אחד מתוך שלושה – חום-ירוק-כחול – שמהם היא מציירת בעבודת אמנות ואומנות את תמונת הנוף של ישראל.

בתוך הציור הזה, קרן קימת מוסיפה בכל שנה עוד "כתמים" של כחול. מעורבותה באספקת המים – תחילה במגדלי המים, אחר כך בצינורות שמתחה לנגב ולבסוף במאגרים – מלווה את עבודתה של הקרן כמעט מראשית דרכה ועד היום. ברור לה שהצבע הכחול של המים יחזק לא רק את החום של האדמה, ולא רק את הירוק שצומח עליה וממנה, אלא את האחיזה היהודית ברצועת הנוף המיוחדת – לעתים קשה, אבל מלבלבת – של ארץ-ישראל.

לצורכי תיירות ופיתוח הנגב הקימה קרן קימת, עם מוסדות אחרים, את הפארק הגיאולוגי במכתש רמון. היא חידשה את המצפה ההיסטורי ברביבים, שיקמה את אפיק הנחל ונטעה בו פארק על שמה של גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל. פארק אחר, ולידו מקווה מים, הוקם בערבה, והוא נושא את שמו של פנחס ספיר, שר האוצר בשנות השישים והשבעים. לאורך הירדן ההררי פיתחה קרן קימת את פארק הירדן ונטעה יער באדמת הבזלת שמעל טבריה.

מדרום לירושלים הקימה קרן קימת את פארק דרום ירושלים בעין יעל, שהיה לאחד הפארקים העירוניים הגדולים בארץ. הפארק רחב הידיים, בנחל רפאים בין גילה לקריית היובל, היה לעוד חלק במפעל עטרת ירושלים, שהקיף את הבירה בחגורת ירק ירוקה, ושולב בשטחי מגורים כדי שישמש מוקד בילוי ונופש לתושבי העיר. כל הפארקים, היערות והחניונים האלה הוסיפו, כמובן, לאוויר ולנוף, אבל המטרה הראשונית היתה, ונשארה, לאפשר לחיות על פני האדמה ולהתפרנס ממנה כדי לחזק את האחיזה בה ולהעמיק את השורש היהודי.

בשנים האלה, שהיו שנים של פריחת היערות והתרחבותם, אנשי קרן קימת מצאו את עצמם לא רק נוטעים ומטפחים את היער, אלא גם שומרים עליו מפני שריפות – בעיקר הצתות בגלל מניעים לאומניים. כך נתנה האינתיפאדה את אותותיה לא רק במקומות שבהם יישובים יהודיים וערביים השיקו זה לזה, אלא גם ביער התמים, שהפך לקורבן הגדול ביותר. קרן קימת הקימה מערך גדול למלחמה בלבהות שפגעו ביערות רבים, ולצורך כך פוזרו ברחבי הארץ 40 נקודות תצפית.

חפירת עתיקות בבית שאן. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל

פארק אשכול. צילום: ארכיון הצילומים של קק''לפארק אשכול. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל

השריפה הגדולה, שהשתוללה בקיץ 1989 במשך שלושה ימים ביערות הכרמל, היתה הכואבת מכולן. היא כילתה עשרות אלפי דונם של יער, כולל את שוויצריה הקטנה שבמורדות הכרמל. ביום שבו פרצה האש נרשמו 31 מעלות והרבה מאוד חסרונות: 28 אחוזי לחות, המוגדרים בקרב אנשי היער כיובש, ורוח מזרחית שנשבה במהירות של 35 קשר. כל הנתונים האלה לא היטיבו עם העצים ועם בעלי החיים. 1200 שריפות אחרות אירעו באותו "קיץ לוהט", למעלה מפי שניים מהמספר הממוצע של שריפות בכל שנה. 10,000 דונם יער נטוע עלו בלהבות ו-40 אלף דונם של חורש טבעי.

כמענה למכת השריפות יצאה קרן קימת במסע הסברה והתרמה תחת הכותרת עץ תחת עץ. במסגרת המבצע נקרא הציבור בארץ ובקהילות היהודיות בתפוצות לתת יד לשיקום היערות שנפגעו ולנטיעת עצים חדשים תחת אלה שכילתה האש. בזכות אותו מבצע, שכלל גם טלתרום לשיקום יערות הכרמל, ניטעו שלושה מיליון וחצי עצים חדשים. אזרחים רבים נרתמו ותרמו כדי "למחוק את הכתם השחור" שבו נצבעו רכסים רבים וכדי "להחזיר את פלומת העצים ואת הבלורית הירוקה", כפי שביקשו אומני ישראל אשר קראו לציבור להוסיף הרבה "ירוקים"...

לצד התרומות הגדולות, היו אלה דווקא התרומות הקטנות של אזרחים פשוטים שעוררו התרגשות. ילד בן שמונה, שזכו זמן קצר קודם לכן בלוטו, תרם 200 עצים. אחת התרומות המעניינות היתה זו של השחקן זאב רווח, שגילם אז את דמותו של סאלח שבאתי. רווח נטע עצים עוד כשהיה עולה חדש במחנה העולים שער עלייה, שבו שהה גם אפרים קישון, מחברו של סאלח שבאתי.

בסרט משנות השישים היה שבאתי עולה חדש שעסק בעבודות היער. עכשיו, בעקבות השריפות הגדולות, תרם "סאלח שבאתי" החדש מאה עצים, משום ש"יש לנו רק מדינה אחת וצריך שיהיה בה צל". באותה שנה אירחה מחלקת טע עץ במו ידיך את שחקן הקולנוע גרגורי פק ואת הזמר חוליו איגלסיאס, וביער השלום בירושלים הם נטעו עץ, שסימל בעיניהם תקווה חדשה לשלום ולפריחה.

יערני קרן קימת עסקו בפינוי של חומרי בעירה והכינו קווי אש ושבילי יער כדי לאפשר גישה למוקדי השריפות וכדי למנוע את התפשטות האש. היערנים אמרו אז שאמנם היערות שלנו משתרעים על פני יותר ממיליון דונם, אבל לעומת היערות במדינות אחרות – הם קטנים ומעטים, ולכן אסור להניח אף לא ליער אחד להישרף. יערנים אחרים הודו שיער שנשרף כמוהו כבן משפחה שנרצח, ובאחד העיתונים העיד יערן ש"גם יערנים בוכים". כל עץ שנשרף הוא אובדן כבד במיוחד למי שנטע אותו ולמי שראה איך השטח שבו עמד היער היה קירח קודם לכן.

עונת הנטיעות של סוף שנות השמונים עמדה בסימן שיקום היערות שנשרפו. אחדים מהיערות הוותיקים שנשרפו מתחדשים לבד מזרעי האורן המצויים בשטח, אבל היערנים "ניצלו" את השריפות כדי לשלב בין עצי אורן ירושלים גם מינים אחרים של אורן, שאינם נפגעים מאיצרית האורן, מחלה שפקדה את עצי האורן בשער הגיא שבדרך לירושלים, ומוסיפים גוונים אחרים ליער.

שריפה ביער. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל

מבצע ''עץ תחת עץ'' לשיקום יערות הכרמל, 1989. צילום: ארכיון הצילומים של קק''למבצע ''עץ תחת עץ'' לשיקום יערות הכרמל, 1989. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל

כדי לסייע לשיקום היער וכדי לפתור בעיה אחרת שאיננה מתחום העצים – בעיית האבטלה – יזם אוֹרי אור, מנכ"ל קרן קימת בשנים ההן, קליטה של חיילים משוחררים לעבודה זמנית ביער. 300 איש ענו למודעה שפרסם ב-1988, והם סייעו לאנשי הקרן בעבודות גיזום וטיפוח, בתצפיות אש ובעת הצורך גם בכיבוי השריפות.

בדרך זו שוב נרתמה קרן קימת לסייע למדינת ישראל, אבל העזרה היתה לא רק בפתרונה של מצוקה כלכלית זמנית, אלא בהשקעה לדורות. גם בשנת 1989 היו שריפות רבות, מרביתן בעקבות הצתות מכוונות של גורמים עוינים, אבל היקף הנזק היה הפעם קטן יותר בזכות הערנות והכוננות ובזכות אותן ידיים עובדות שנקלטו לעבודה ביער.

בינתיים נרתמה קרן קימת למקום שבו פעלה בדיוק 70 שנה קודם לכן, וכמו בסגירת מעגל היא נקראה שוב לגאול את העמק, עמק יזרעאל – הפעם לא מידיים זרות, אלא מידי הטבע. בשנים האלה עמדו אדמות העמק לפני סכנת המלחה והפיכתן מסמל של הישגי החקלאות והישגיה של הקרן עצמה לביצות מלוחות.

על פני מאות דונם של אדמות העמק חלה עלייה ברמת המליחות, ובמקומות אחדים נוצרו "איים" של ביצות שהצמיחו קני סוף כמו בימי העלייה השלישית. עד מהרה התברר שזהו פרויקט בקנה מידה לאומי, וקרן קימת מיד נרתמה לעבודות. המטרה היתה להוריד את מפלס מי התהום ולנקז שטחים נרחבים.

אחת הפעולות הראשונות שנעשו היתה העמקת הערוץ של הקישון בקטעים אחדים ויישור פיתוליו. הדחפורים לא היו אמנם אותם כלים שהכשירו את אדמת העמק וייבשו בו ביצות בשנות העשרים, והעובדים כבר לא היו אותם עובדים, אבל זאת היתה אותה קרן קימת ששבה אל העמק בדיוק לאותן מטרות: להציל את הקרקע ולאפשר לחיות ממנה ועליה.

לקראת סופו של העשור הזה עסקה מדינת ישראל בקליטת אחת העליות הגדולות – עלייתם של יהודים ממדינות ברית המועצות לשעבר ומבצע עלייה שני, גדול, מבצע משה, מאתיופיה. שתי העליות האלה הגדילו את האוכלוסייה של מדינת ישראל כמעט במיליון איש. גלי העלייה הוגדרו בהצהרת המדיניות של קרן קימת בקיץ 1990 כניצחונו של הרעיון הציוני וחזונה של קרן קימת, כי תכנון של קליטה בהיקף רחב שכזה לא יכול היה להתבצע אלמלא העובדה שהאדמה היא אדמת הלאום ואפשר להשתמש בה לצרכים לאומיים.

משה ריבלין, יושב ראש קרן קימת באותן שנים, אמר: "כשאנו עוסקים בקרקע, יש לזכור שפתרון מהיר הוא בגדר האפשר רק משום שבמדינת ישראל נשמר חזון הקרן הקימת שהקרקע היא קרקע הלאום. פירוש הדבר, שאפשר היום להחליט על הפשרת קרקע בגליל, בנגב ובמקומות אחרים והעמדתה לרשות משימה זו". למעשה, קרן קימת "קפצה" לתוך המשימה ומיהרה להכשיר לעלייה החדשה קרקעות מכרמיאל ועד אילת.

שוב נקראו הדחפורים של קרן קימת לצאת לשטח כדי להכשיר את הקרקע להקמת שכונות מגורים חדשות. 40 אחוז מתקציבה של הקרן הוקצב בשנה הזאת ובשנה שלאחריה להכשרת האדמות לקליטת העלייה הגדולה, ובמשך כשנתיים הוכנה תשתית להקמת 60 אלף יחידות דיור בעשרות מקומות בארץ. באילת הוכנה תשתית לכאלף יחידות דיור ובתוך זמן קצר לעוד כאלף נוספות. בקרן קימת הבינו שלא די בשיכון בלבד.

עולים חדשים עוסקים בעבודות ייעור. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל

עבודות הפיתוח נועדו גם לאפשר לעולים החדשים ולאזרחים הוותיקים למצוא מקורות פרנסה באזורים שונים בארץ. לשם כך המשיכה קרן קימת לפלס דרכים ולהכשיר קרקע לא רק למגורים, אלא גם לאתרי תיירות שיספקו מאות מקומות עבודה.

במצפה רמון, עיירה שנמצאו בה דירות רבות ריקות, עסקה קרן קימת בעבודות פיתוח – בפילוס ובהרחבה של דרכים, שיהפכו את היישוב לנגיש יותר, ובמפעלים אחרים, כמו: פארק החי רמון, גן הפיסול הסביבתי, הטיילת, דרכי סיור ושבילים במכתש, ועוד. באותה שנה עסקו אנשי קרן קימת בחפירות באתר הארכיאולוגי בגני חוגה בבית שאן, ודגש הושם על הנגב והגליל, החל מהרחבת האגם והפארק בירוחם, וכלה בתכנון ובפיתוח של חופי עין גדי וחופי הכנרת.

אל מחנות הקיץ של קרן קימת הוזמנו בקיץ 1990 נערים עולים חדשים. המפגש שלהם עם הנערים ילידי הארץ היה פרק ראשון בקליטתם החברתית ומגע ראשון, בלתי אמצעי עם אדמת הארץ. לקראת סופה של השנה התקיים כינוס עולמי של ראשי קרן קימת, ונציגיה מ- 26 מדינות באו להזדהות עם המפעל הגדול של קליטת העלייה. הם התחייבו לגייס 100 מיליון דולר בתוך שלוש שנים כדי לסייע בקליטת העלייה הגדולה.

כמעט כל המשימות האלה, שליוו את קרן קימת במלאת לה 90 שנה, המשיכו להעסיק אותה גם בדרך לשנת המאה.

דחפורים מכשירים קרקע לבניית שכונות מגורים לעולים באילת, 1991.דחפורים מכשירים קרקע לבניית שכונות מגורים לעולים באילת, 1991. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל

כתיבה: איזי מן, מערך הסברה, קק"ל