ט"ו בשבט במסורת היהודית והקשר לקק"ל

ט"ו בשבט וקק"ל

"וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל ... " (ויקרא י"ט, כ"ג)
מנהג הנטיעות בט"ו בשבט מצטייר בעיני רבים מקובל מדורי דורות, ואין זה כך: ראשיתו ביוזמת הסופר, החוקר וההיסטוריון זאב יעבץ, שהגיע לארץ ב-1887 וניהל את בית הספר בזכרון יעקב.  עם ייסוד המושבות ראו מחנכי ישראל צורך לחדש את היישוב היהודי בארץ בנטיעת עצים.  בשנת 1892 יצא יעבץ בט"ו בשבט עם תלמידיו לנטוע עצים בזכרון יעקב  ומאז נולדה מסורת חדשה של יציאת ילדי ישראל לנטיעות ביום זה.  הסתדרות המורים וקרן קימת לישראל מיסדו מנהג זה ב-1908 ונתנו לו מימד חינוכי.  על ידי כך שיתפו את הילדים, הלכה למעשה, בפיתוח הארץ ובשיפור נופה.
 
ועד קצת היסטוריה: עם ראשית ההתיישבות היהודית החקלאית נרכשו אדמות ברחבי הארץ בכוונה לפתח חקלאות עברית. בתקופה זו נטבע הביטוי 'גאולת הקרקעות' ועבודת האדמה היתה לערך. אז גם הופיע מנהג הנטיעות בט"ו בשבט: ב-  1904 הציע פרופ' אוטו ורבורג לייסד קרן ציונית לנטיעות עצי זית על האדמות שגאלה קק"ל. באותה שנה הלך לעולמו בנימין זאב הרצל והוחלט להקדיש את 'קרן הזית' לנטיעת יער ע"ש הרצל. בשנת 1907-8 החלו בנטיעות על אדמת הקק"ל בבן שמן, את היער הידוע עד היום בשם 'יער הרצל'. התפתחות חשובה בנושא נזקפת להסתדרות המורים של א"י. בשנת תרס"ה היא הכריזה על ט"ו בשבט כחג נטיעות בכל בתי הספר ברחבי הארץ. חגיגת הנטיעה נחגגה ברוב עם ודווחה גם בקהילות היהודיות בחו"ל. ובכך החל מפעל הנטיעות היפהפה בארץ, שנוהג שנה בשנה עד היום.
 
ומאז אותם ימים הפכה מסורת הנטיעות שחודשה וטופחה על ידי קק"ל למאפיינת העיקרית של החג.  מדי שנה, בט"ו בשבט משתתפים רבבות ישראל, מבוגרים כילדים, מכל רחבי הארץ, בחגיגות הנטיעה שמארגנת קרן קימת לישראל. במהלך החג ניטעים בחורשות, בחורשים וביערות קק"ל שתילים רבים שיצמחו ויגדלו ובבוא היום יהיו בין העצים המקיפים את ארצנו בטבעת ירוקה ורעננה. כך יכולים המשתתפים בנטיעה ליטול חלק אקטיבי בעיצוב הנוף ובשימור הטבע הארץ ישראלי. צפייתו של ילד לצמיחת האילן, תקוותיו וייחולו מעצימות את רגישותו לסביבה והן מגדילות את תחושת שייכותו לארץ ישראל.  מנהג הנטיעה הוא חדש וצעיר ימים, ראשיתו במוטיבציות המודרניות של מיישבי הארץ.

חודש שבט ושבת שירה

חודש שבט
על פי לוח השנה העברי הקדום - המתחיל את מניין החודשים בניסן, חודש שבט הוא החודש האחד עשר בו, ואילו על פי לוח השנה העברי המאוחר הנוהג היום (והמתחיל את מניינם של החודשים בחודש תשרי) הרי הוא החמישי.  ההנחה היא כי שם החודש - שבט, מקורו בשפה האכדית ופירושו כנראה שובט (מלשון שבט - מקל, מטה) חובט, מכה, (בדומה לנאמר בפסוק הידוע "חוסך שבטו שונא בנו"). וזה על שום הרוחות והגשמים השובטים בחודש זה את פני הארץ. (מעניין שבערבית פירוש המילה 'שבט' הוא 'חבט'). ישנה פרשנות אחרת על פיה מקור השם הוא שבטוט, שמשמעו ענף רך, צעיר ורענן - כאזכור לראשית התחדשות הצמיחה והעלווה בארץ.


ענף שקדיה.  צילום: יוליה אולשינסקי
ענף שקדיה.  צילום: יוליה אולשינסקי

דלי - מזלו של החודש
על פי מאמר חז"ל: "יצאו רוב גשמי השנה בשבט", מובן מאחר שמרבית הגשמים כבר הומטרו, מחודש שבט ואילך החורף הקשה כבר מאחור. לפיכך, חודש שבט מסמל את סיומה של תקופת השיא בירידת גשמי החורף, ושפעת מי הגשמים העונתיים מופיעים בגלגל המזלות באמצעות הדלי.
"בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה, בעצרת על האילנות, בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון... ובחג נידונין על המים" (משנה, מסכת ראש השנה, פרק א' משנה ב')
 
שבת - שירה
שבת פרשת "בשלח", החלה לפני ט"ו בשבט, ידועה  בכינויה כ 'שבת שירה'. הפרשה חותמת את סיפור יציאת מצרים, מתארת את קריעת ים סוף ואת מעבר בני ישראל ביבשה בתוך הים. נס התגלותו של הקב"ה למען הצלת ישראל ולמען גאולת, תוך התערבות ושינוי סדרי הטבע הביאו את ישראל לומר שירה לפני אלוקים: שירת הים.
שירת הים הנאמרת מדי יום - חשיבות הנס ומקומו בתודעה היהודית ניכרים בכך שלמעשה, 'שירת הים' נאמרת מדי בוקר בסוף פסוקי דזימרא שבתפילת שחרית, לאורך כל ימות השנה. בזוהר מייחסים לאמירה זו סגולה מיוחדת, על פיה כל האומרה מדי יום בכוונה יתרה יזכה לאומרה גם לעתיד לבוא. אמירת השירה נוהגת גם בכניסת הבן לברית המילה בה היא נאמרת ע"י המוהל והסנדק חליפות. כמו כן היא נאמרת ביום האחרון של פסח בכל קהילות ישראל.
שירת הים: "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמור: אשירה לה' כי גאה גאה, סוס ורוכבו רמה בים...".
שירת הים מבטאת את הרעיון של "ויאמינו בה' ובמשה עבדו"

ראש השנה לאילן

במשנה במסכת ראש השנה נאמר: "ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים, באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה. רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: באחד בתשרי. באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות. באחד בשבט ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים: בחמישה עשר בו" (פרק א' א'). 

התייחסות לוח השנה היהודי לתופעות הטבע והיותו קשור בעונות החקלאיות של הארץ, ידוע לנו מאמירת  התורה בנוגע לתארוך חג הפסח, שם נאמר: "שמור את חודש האביב" (דברים ט"ז, א'). לפיכך, גם את האמור לגבי ה 'אילן' ניתן להבין בהקשר העונתי. "ראש השנה לאילן" - מופיע בתקופת בית שני כתאריך ציון בציר הזמן העברי לצורך הגדרה של השנה החקלאית. על פי הנאמר בתורה, בחומש במדבר בפרק י"ח, נצטוו ישראל להפריש עשירית מפרי האדמה למען הלוויים והכוהנים, שעיסוקם בקודש (משום שלא נטלו חלק בהנחלות, כשאר השבטים). על פי זאת המשנה קובעת מה יעשה בתוצרת החקלאית והאם היא נחשבת כשייכת לשנת החקלאות האחרונה או לזו החדשה. המשנה מתייחסת ל 'מעשר בהמה', ל 'נטיעה' ו ל 'ירקות' שנועדו להיות מופרשים ע"י בעל הקרקע.
 
מהדיון במשנה אנו לומדים, שפסיקת חכמים היא שמט"ו בשבט ואילך, נחשבים פירות האילן שחנטו כפירות שמהם מותר להפריש את המעשר. פירות חנוטים שנראו על האילן לפני כן, שייכים ליבול השנה הקודמת (ולכן מותר להועיד אותם לתשלום המעשר של השנה הקודמת). חנטה = ראשית הבשלת הפרי אחרי הפריחה. (על פי מילון אבן שושן).
 
"ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש". (דברים ח', ח').
"כשתכנסו לארץ אני מחזיר לכם את כל הטובה שנאמר: "כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים, ארץ חיטה ושעורה...". (מדרש תנחומא, קדושים, פרק ז').

עצים ביער בן שמן.  צילום: אבי חיון
אילנות ביער בן שמן.  צילום: אבי חיון

במאה החמש עשרה, הנהיגו מקובלים תושבי צפת סדר ליל ט"ו בשבט המזכיר בכמה מהאלמנטים שבו את ליל הסדר. האווירה המיסטית הקסומה של צפת ושל מקובליה באותם הימים, הטביעה בסדר ט"ו בשבט נופך מיוחד והעניקה לטקס משמעות קבלית. מרכזיותה של ארץ ישראל וחשיבותה בעבודת ה' של היהודי (קיום מצוות התלויות בארץ וכדומה) הודגשו על ידם והביאו את היום מחדש למרכז התודעה.
 
"דרש ר' שמלאי: מפני מה נתאווה משה רבנו להיכנס לארץ ישראל, וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה: הרבה מצוות נצטוו ישראל, ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל". (סוטה, יד').
 
במהלכו של 'הסדר' שותים ארבע כוסות, אוכלים מן הפירות שנתברכה בהן ארץ ישראל, ומשלבים ברכות ומדרשים. ה"סדר" מתואר בהרחבה בספר הקבלי "פרי עץ הדר", שהוא חלק מהספר "חמדת הימים", העוסק בחגי ישראל. 'ארבע הכוסות' של ליל ט"ו בשבט משנות את צבען מכוס לכוס. לסיבת הדבר מקור מעניין: כשם שהפריחה הארץ ישראלית מחליפה את גווניה ומשתנה מהצבע הלבן (מהחודשים אלול תשרי ואילך - פורחים חצב, נרקיס וכו') עד לצבע אדום עז (בדומה לחודשי החורף המאוחרים בהם פריחת הכלניות הנוריות הפרגים ושאר הפרחים האדומים בשיאה) כך משתנה בהדרגה צבעה של כוס היין. סברה אחרת מייחסת זאת למעבר האקלימי מחורף המסומל ביין הלבן - תרדמה, חיוורון, שלג, דרך הוורוד - ראשית האביב הלבלוב והפריחה ועד לקיץ. בתחילה צבעו של כוס היין הוא לבן, אחר כך לבן המהול במעט יין אדום, הכוס השלישית מזוגה יין אדום ומהולה במעט יין לבן ולבסוף הכוס הרביעית - יין אדום בלבד. בין הכוסות נאכלים בברכה פירות על פי סדר נתון ומושמעים דברי תורה הנוגעים לשבחה של ארץ ישראל, להלכות החקלאיות הקשורות בה, לטבעה ולנתונים האקלימיים המיוחדים שלה.
 
ט"ו בשבט אז והיום
בתקופה הקדומה נהגו לציין את החגיגות החקלאיות פעמיים בשנה. את האחת בט"ו באב - בשלהי הקיץ ואת השניה בט"ו בשבט - לקראת בוא האביב. בעוד שבזיכרון התרבותי החי של העם נשמר זכר לט"ו באב: " אמר ר' שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהם בנות ירושלים יוצאות בכלי לובן ומחוללות בכרמים" (מסכת תענית) לא נותרו רשמים של ממש מהטקסים שנהגו בט"ו בשבט. מנהג קלוש שאולי מהווה עדות לציון היום מוצאים במנהגם של יהודי הגולה לאכול בארצות הפזורה השונים, ביום החמישה עשר בשבט מפירות ארץ ישראל.  מנהג האכילה מפירות ארץ ישראל, בארצות השונות, קיבל בדורות האחרונים משמעות חדשה והרי הוא ביטוי לגעגועים העזים של יהודי התפוצה לארץ ישראל ולכיסופיהם הגדולים לשוב אליה. במהלך הזמן התפתח מנהג אכילת הפירות לכדי טקס סדור וערוך: "סדר ט"ו בשבט".

קק"ל וט"ו בשבט

"וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל ... " (ויקרא י"ט, כ"ג)
מנהג הנטיעות בט"ו בשבט מצטייר בעיני רבים מקובל מדורי דורות, ואין זה כך: ראשיתו ביוזמת הסופר, החוקר וההיסטוריון זאב יעבץ, שהגיע לארץ ב-1887 וניהל את בית הספר בזכרון יעקב. עם ייסוד המושבות ראו מחנכי ישראל צורך לחדש את היישוב היהודי בארץ בנטיעת עצים. בשנת 1890 יצא יעבץ בט"ו בשבט עם תלמידיו לנטוע עצים בזכרון יעקב ומאז נולדה מסורת חדשה של יציאת ילדי ישראל לנטיעות ביום זה. הסתדרות המורים וקרן קימת לישראל מיסדו מנהג זה ב-1908 ונתנו לו מימד חינוכי. על ידי כך שיתפו את הילדים, הלכה למעשה, בפיתוח הארץ ובשיפור נופה.
 

נטיעות בפארק ירושלים.  צילום: אבי חיון
נטיעות בפארק ירושלים.  צילום: אבי חיון

ועוד קצת היסטוריה: עם ראשית ההתיישבות היהודית החקלאית נרכשו אדמות ברחבי הארץ בכוונה לפתח חקלאות עברית. בתקופה זו נטבע הביטוי 'גאולת הקרקעות' ועבודת האדמה היתה לערך. אז גם הופיע מנהג הנטיעות בט"ו בשבט: ב- 1904 הציע פרופ' אוטו ורבורג לייסד קרן ציונית לנטיעות עצי זית על האדמות שגאלה קק"ל. באותה שנה הלך לעולמו בנימין זאב הרצל והוחלט להקדיש את 'קרן הזית' לנטיעת יער ע"ש הרצל. בשנת 1907-8 החלו בנטיעות על אדמת הקק"ל בבן שמן, את היער הידוע עד היום בשם 'יער הרצל'. התפתחות חשובה בנושא נזקפת להסתדרות המורים של א"י. בשנת תרס"ה היא הכריזה על ט"ו בשבט כחג נטיעות בכל בתי הספר ברחבי הארץ. חגיגת הנטיעה נחגגה ברוב עם ודווחה גם בקהילות היהודיות בחו"ל. ובכך החל מפעל הנטיעות היפהפה בארץ, שנוהג שנה בשנה עד היום.

ומאז אותם ימים הפכה מסורת הנטיעות שחודשה וטופחה על ידי קק"ל למאפיינת העיקרית של החג. מדי שנה, בט"ו בשבט משתתפים רבבות ישראל, מבוגרים כילדים, מכל רחבי הארץ, בחגיגות הנטיעה שמארגנת קרן קימת לישראל. במהלך החג ניטעים בחורשות, בחורשים וביערות קק"ל שתילים רבים שיצמחו ויגדלו ובבוא היום יהיו בין העצים המקיפים את ארצנו בטבעת ירוקה ורעננה. כך יכולים המשתתפים בנטיעה ליטול חלק אקטיבי בעיצוב הנוף ובשימור הטבע הארץ ישראלי. צפייתו של ילד לצמיחת האילן, תקוותיו וייחולו מעצימות את רגישותו לסביבה והן מגדילות את תחושת שייכותו לארץ ישראל. מנהג הנטיעה הוא חדש וצעיר ימים, ראשיתו במוטיבציות המודרניות של מיישבי הארץ.

חוברות והפעלות מקוונות

אגף חינוך ונוער בקק"ל שמח להציג חוברות מידע והפעלות בנושא ט"ו בשבט. בקישור המצורף כאן תמצאו שפע חוברות, הפעלות מקוונות ומשחקים לילדים ונוער בגילאים שונים.

הקליקו לחוברות והפעלות לט"ו בשבט »