יוצאים מלבנון

בשנת 1985, לאחר נסיגת צה"ל ממרבית השטחים שכבש במלחמת לבנון, נותרה בידי כוחות צה"ל וצד"ל רצועה צרה בשטח לבנון (רצועת הביטחון), שנמתחה לאורך הגבול הישראלי-לבנוני. השליטה בשטח זה נועדה לשמור על ביטחונם של יישובי הצפון ולמנוע פעולות טרור וירי קטיושות.

במהלך 15 שנה עסקו כוחות צה"ל וצד"ל בלחימה יומיומית בארגוני הטרור הלבנונים והפלסטינים ברצועת הביטחון ומצפון לה. בישראל התקיים קונסנזוס לאומי רחב לגבי חשיבות הנוכחות הצבאית ברצועה, אך בשלהי שנות ה-90 (של המאה הקודמת) החלו להופיע תנועות ציבוריות (ביניהן ידועה בעיקר תנועת "ארבע אמהות") ודמויות פוליטיות (דוגמת יוסי ביילין), אשר התגייסו למסע ציבורי שקרא לנסיגה מלבנון.

ב-1999 נבחר אהוד ברק לראשות ממשלת ישראל ופעל להסגת כוחות צה"ל משטח לבנון. היציאה אמורה הייתה להיות חלק מהסכם בין ישראל, סוריה ולבנון, אך משכשלו המגעים הוחלט לסגת מלבנון באופן חד-צדדי וללא הסכם.

תהליך פינוי המוצבים החל ב-23 במאי 2000 (מבצע "אורך רוח"), שבמהלכו הסיג צה"ל עשרות טנקים ונגמ"שים וכאלף חיילים. בד בבד עם תהליך הנסיגה השתלטו אנשי החיזבאללה על רצועת הביטחון. אלפים מחיילי צד"ל ובני משפחותיהם נסו לעבר גבול ישראל. בבוקר 24 במאי 2000 הושלמה יציאת צה"ל מרצועת הביטחון. למרות חילופי אש עזים בין צה"ל לחיזבאללה עברה הנסיגה בלא אבידות לכוחות צה"ל.

מראות בריחתם של אנשי צד"ל והשתלטות החיזבאללה על מוצבי צה"ל, העלו ביקורת חריפה בישראל על אופן ביצוע הנסיגה, שנראה בעיני אחדים כ"בריחה מבוהלת". אך היו גם שראו בהשלמת הנסיגה ללא נפגעים מהלך טקטי ראוי לשבח.