שביל הבריחה

שביל הבריחה פותח צוהר לפעילות של תנועת הבריחה. לאורך המסלול מוצבים שלטים המספרים במלל ובצילומים את מה שהתרחש באותם ימים קשים. השביל צופה על מחנה המעפילים בעתלית, שם כלאו הבריטים מעפילים שניסו לעלות לארץ בניגוד לחוקים שקבעו. במהלך המסלול תוכלו להכיר קצת מהחוויות של אותם ימים ותוך כדי כך ליהנות מטיול בטבע. בנובמבר ובדצמבר פורחים כאן נרקיסים בהמוניהם, אחריהם באות הרקפות וכלניות ולקראת קיץ פורחים בלבן ובסגול לוטם מרווני ולוטם שעיר.

 

השביל מתחיל בצד המזרחי של חניון מזרחי טפחות, אחד החניונים הגדולים בכרמל. לפני היציאה לדרך, או בסיום הטיול, אפשר לעשות כאן פיקניק קטן. השביל עובר בין כמה תחנות ובהן הסברים וצילומים הממחישים את המסע שעברו הניצולים עד שהגיעו לארץ. השביל מסומן ומשולט היטב ואפשר לסטות ממנו מעט ולעלות למצפה עופר, המעניק תצפית מרהיבה על מישור חוף הכרמל. בסיום הטיול חוזרים לנקודת המוצא.

כ-100 מ' הלאה משם מגיעים לדרך עפר רחבה נוספת ולצומת בשביל. פונים שמאלה בדרך העפר (מי שימשיך ישר קדימה יגיע כעבור כ-900 מ' למצפה עופר). במרחק כמה צעדים, ליד שלט נוסף של מפת המסלול, פונים שמאלה לתוך החורש בעקבות סימוני שביל ישראל ומגלים את הפינה המוקדשת לחיים במחנות העקורים, מחנות שהקימו בעלות הברית באזורים שבהם שלטו בגרמניה, באוסטריה ובאיטליה. דייריהם הראשונים היו ניצולי מחנות הריכוז ששוחררו בידי בעלות הברית. מאוחר יותר הגיעו למחנות בנתיבי הבריחה כרבע מיליון יהודים.

על אף התנאים הקשים במחנות הצליחו "הבורחים", בסיוע אנשי הבריחה, לארגן לעצמם חיי קהילה ופעילות חברתית, תרבותית וחינוכית. הם פרסמו עיתונים משלהם, תיעדו את קורותיהם ואף הקימו להקות בידור.

פינת מחנות העקורים נמצאת ליד מצפור סיגי, ממש לפני הצד המערבי של חניון מזרחי-טפחות. שביל הבריחה פונה במצפור שמאלה ומגיע חיש קל לנקודת המוצא של הטיול.

"כך עברו עלינו שבועיים", מספרת בלה. "כשהגענו לחופי הארץ, התחילו דאגות אחרות. איך נצליח להתחמק מהבריטים? זמזום של מטוס שחג מעלינו החריד אותנו. הבריטים גילו אותנו. 'הכול אבוד!' נשמעו קריאות ייאוש בספינה. הסתערנו על הדרגשים ושברנו אותם לקרשים כדי להילחם בעזרתם באנגלים.

"לפתע הגיחו לעברנו אוניות ענקיות. ברמקול קראו לנו להיכנע. ענינו להם ברמקול שלא ניכנע. סילוני מים כבדים שניתכו עלינו הפסיקו את מלחמת הרמקולים. רטובים לגמרי עמדנו על הסיפון ושרנו את 'התקווה' ושירי ארץ ישראל שלמדנו בדרכים. מדי פעם בפעם התחדשה מלחמת הרמקולים עד שהמשחק נמאס על הבריטים והם החלו להשליך עלינו פצצות גז מדמיע.

"הרגשתי כאילו הפנים שלי נשרפות. לא הצלחתי לראות דבר וחשבתי שהתעוורתי. הם השליכו עלינו פצצות גז מדמיע ואנו עליהם מכל הבא ליד: בקבוקים, קופסאות שימורים ושברי קרשים. היו מעפילים שקפצו לים והחלו לשחות לעבר החוף הרחוק. מהאוניות הבריטיות הורדו מיד סירות כדי לצוד את השוחים. אחרי קרב של שעה וחצי חיילים בריטים עלו לאוניה שלנו. הצלחנו להשליך כמה מהם הימה, אך הם היו רבים והשתלטו על ספינתנו.

"הבריטים גררו את ספינתנו לנמל חיפה ולפנות ערב העבירו אותנו לאוניה שהובילה אותנו לקפריסין. תשושים ומובסים ראינו את האורות של חיפה מתרחקים מאיתנו. ישבנו ובכינו. כשהגענו לקפריסין חשכו עינינו. שוב ראינו גדרות תיל ומגדלי שמירה מסביב וזיכרונות מן השואה צפו ועלו.

"עד מהרה התאוששנו והתחלנו לארגן את החיים שלנו במחנה בקפריסין כהכשרה לחיים בארץ ישראל. שליחים מחופשים למעפילים עלו יחד איתנו לספינות הגירוש ובקפריסין לימדו אותנו עברית ושירים עבריים, ועזרו לנו לעבור את התקופה הקשה. כשמונה חודשים הייתי כלואה במחנה המעצר בקפריסין עד שהבריטים עזבו את הארץ וסוף סוף יכולתי להגיע לארץ ישראל".