יוסף וייץ – אבי מדיניות הקרקעות והייעור

יוסף ויץ נולד בעיירה בורמל ברוסיה בשנת 1890 ולמד בחדר. כבר מילדותו ינק את אהבת העצים כבן לאב שעסק לפרנסתו בתחום היערנות. עם פרוץ הפרעות בשנת 1905 הוא גויס לצבא הרוסי ובשנת 1908 עלה ארצה עם משפחתו במסגרת העלייה השנייה. הוא למד חקלאות ושפות ועבד לפרנסתו בפרדסי רחובות, הגליל וחדרה, לצד כתיבה ופעילות ציבורית בהסתדרות החקלאית. ב-1911 נבחר לתפקיד יו"ר הסתדרות הפועלים החקלאיים בארץ ישראל.

בהמשך הוא ניהל את החווה בסג'רה מטעם אגודת נטעים והיה מראשוני המתיישבים באום ג'וני, היא דגניה המוכרת לנו כיום. לאחר נישואיו לרוחמה אלטשולר ב-1924 היה בין מקימי שכונת בית הכרם בירושלים, ובה עבר להתגורר עם משפחתו.

בשנת 1919 אימץ האגרונום עקיבא אטינגר את ויץ הצעיר לחיקו ולימד אותו כל שיכול. יחד הם עסקו בהדרכה בנושא הקמת מטעים וייעור ובעבודות ייעור. אטינגר היה המורה הרוחני והמעשי של וייץ בכל מה שקשור לממלכת היער, ויחד הם נטעו חורשה בחולדה. ויץ התמנה למפקח על מטעי קק"ל וההסתדרות הציונית. בשנת 1932 החליף ויץ את אטינגר בתפקיד מנהל מחלקת הקרקעות והייעור בקרן קימת לישראל.

בתפקידו זה זכה ויץ לכינוי אבי היער, ולא בכדי. באותם ימים זכתה קק"ל לתנופה קרקעית מרשימה, שוויץ כינה אותה "כיבוש העמקים", והייתה זו התקופה המכריעה ביותר בתולדות היישוב, כפי שאמר ויץ עצמו: "להרחבת ההתיישבות העובדת, לפיתוח החקלאות האינטנסיבית ולביצור המשק המעורב".

בתקופה זו החל תכנון היער העתידי של ארץ ישראל, ומשאבים רבים הופנו לטובת שטחים שלא נמצאו ראויים לגידולים חקלאיים, בעיקר במדרונות ובטרשים, אך נמצאו מתאימים לנטיעת עצי סרק. ויץ אמר אז ש"פעמי היער מוליכים אל ההר", ובמשרדי הקרן התגבשה התפיסה שעדיף לנטוע הרבה עצים במקומות מעטים מאשר לנטוע מעט עצים במקומות רבים.

מפעל הייעור תפס תאוצה הודות למצב הכלכלי הקשה ששרר באותה תקופה, ובעקבות המחסור בעבודה הפכה עבודת הייעור למקור פרנסה עבור פועלים שחפרו גומות ועסקו בנטיעות. כך, למשל, הקמת היער בקריית ענבים בדרך לירושלים שימשה מקום עבודה לרבים מאנשי העלייה השלישית.

על מפת ארץ ישראל במשרד הראשי של קק"ל סומנו במהרה עוד ועוד שטחים שיועדו לנטיעת חורשות ויערות. במשך חמש שנים נטעה הקרן יערות בתשע נקודות, בהם 357 אלף עצים על החולות הנודדים סמוך לראשון לציון. ב-1928 ניטעו שניים מהיערות הגדולים של אותם הזמנים: יער בלפור ליד קיבוץ גניגר, המכיל 300 אלף עצים, ויער משמר העמק.

באותה תקופה הוחלט בקק"ל להוקיר את תרומתם של מדינאים בעולם הדוגלים ברעיון הציוני והחלו בנטיעת יערות על שמם, כגון: יער לזכר המלך פטר מיוגוסלביה ויער מסריק ליד קיבוץ שריד ע"ש ראש ממשלת צ'כוסלובקיה. מסורת שממשיכה עד היום ומוקירה תומכים במפעליה של קק"ל, הן מהפן הרוחני והן מהפן הכלכלי.

לזכותו של ויץ נזקפות צורות התיישבות מגוונות בעלות מעוף וחזון. עם התגברות העלייה לארץ ישראל וההשלכות של המשבר הכלכלי העולמי התרבו מחנות העולים, שכונות האוהלים והפחונים. מרבית העולים היו מחוסרי עבודה והתפרנסו מעבודות מזדמנות. כדי להתגבר על בעיית האבטלה והדיור הציע וייץ להקים צורות התיישבות מגוונות, שיענו על הצרכים של העולים החדשים ויתאימו לרעיון הציוני של יישוב הארץ.

לאחר שהצליח להנחיל צורות התיישבות חדשניות, בהן 11 נקודות יישוב בנגב, מצפים בגליל, היאחזויות הפלמ"ח ויישובי חומה ומגדל, הציע ויץ להקים כפרי עובדים. הרעיון המרכזי שעמד מאחורי הכפר הוא כי בתחילת התקופה המתיישבים החדשים יועסקו על ידי הקרן בהקמת מטעים ויערות ובפיתוח החקלאות, ובהמשך הדרך אותם פועלים יוכלו לחיות על אותן אדמות שהכשירו. הרעיון התקבל בברכה ורבים ביקשו להשתלב בהתיישבות החדשה.

בתפקידו זה גם קבע את מדיניות רכישת הקרקעות של קק"ל בשנות השלושים והארבעים של המאה ה-20, ולמעשה תרם רבות לעיצוב גבולות מדינת ישראל בתום מלחמת השחרור. ויץ קבע את מיקומם של אתרים שונים בירושלים, כגון: הר הרצל, יד ושם והמרכז הרפואי הדסה עין כרם.

הקרובים אל ויץ ידעו לספר כי כל רכישת אדמה, כל עלייה לקרקע של יישוב קטן כגדול ריגשה אותו עד מאוד. על העלייה לקרקע של חניתה ב-1938 הוא כתב שנה לאחר מכן ביומנו: "מיום העלייה לחניתה לפני שנה לא היה עוד מאורע שריתק את תשומת לב הקהל בארץ ככיבוש הראשון בחבל דן, היא העלייה ליישוב הראשון במצודות מנחם אוסישקין (קיבוץ דפנה).

"בימי חרדה ליישוב נכבשו עמדות גבולין, נפתח חבל ארץ חדש. בתום שלוש שנים למאורעות הוזז התחום צפונה ומזרחה – הזרקור של תל עמל פתח לפני המפעל העברי את עמק בית שאן, עם תקיעת היתד בעין השופט ניתנה דריסת רגל בהרי אפרים, מחנה אוהלים של חניתה בישר את תחייתו של מערב הגליל העליון. עתה נגלה לפני המתיישב העברי העמק הפורה ברוב המעיינות, המשתרע למן רגלי החרמון ועד הביצות אשר בתחום החולה".

בתקופת כהונתו של ויץ בתפקיד מנהל מחלקת הקרקעות והייעור בקק"ל בשנים 1961-1932, רכשה קק"ל 726 אלף דונם אדמה, וניטעו 4.234 מיליון עצים, 35 אלף דונם אדמה הוכשרו ונוסדו 186 יישובים ברחבי הארץ. את עבודתו החשובה והשכלתו המקצועית הוא תיעד בכ-30 ספרים, כותרים ומאמרים מקצועיים בנושאי התיישבות וחקלאות שיצאו לאור.

כמו כן, ויץ היה חבר דירקטוריון בקק"ל משנת 1950, בשנת 1961 הוא מונה למנהל הכללי הראשון של מנהל מקרקעי ישראל, תפקיד שבו כיהן עד שנת 1964, במקביל לתפקידו כמנהל מחלקת פיתוח הקרקע בקק"ל.

לזוג ויץ נולדו שלושה ילדים, שהמשיכו את המורשת המשפחתית הציונית: פרופ' רענן ויץ שימש מנהל מחלקת ההתיישבות בסוכנות היהודית, שרון ויץ שימש מנהל אגף הייעור בקק"ל, וצעיר הבנים במשפחה, יחיעם ויץ, נפל בפעולת הפלמ"ח בליל הגשרים.

ויץ האב עבד בחווה בסג'רה כאשר התבשר על הולדת בנו הצעיר ויצא בקריאות "יחי עם", וזוג ההורים קרא לתינוקם יחיעם. לאחר נפילת הבן ביוני 1946 הוחלט לקרוא לקיבוץ שהחל את עלייתו לקרקע בנובמבר אותה שנה – קיבוץ יחיעם. יוסף ויץ נפטר בשנת 1972 בגיל 82 ונטמן לצד בנו בהר הזיתים בירושלים.

עוד אישים בקק"ל:

יוסף ויץ | מנחם אוסישקין | יהושע חנקין | פרופ' צבי הרמן שפירא | יונה קרמנצקי | בנימין זאב הרצל