החיוויאים מגיעים אלינו מאפריקה בתחילת האביב (בחודש מרץ). חלקם ממשיכים צפונה לאתרי קינון מחוץ לישראל וחלקם נשארים לקנן אצלנו למשך כל האביב והקיץ. הם נחשבים לדורסים גדולים ושכיחים בישראל. הם מקננים בכל החבל הים תיכוני, מעטים אף מקננים במדבר יהודה ובנגב.אוכלוסיית החיוויאים המקננת כיום בארץ מוערכת בכ-500-350 זוגות!עופות גדולים כמו החיוויאים יכולים לחיות עשרות שנים ולשוב בכל פעם לאותו מקום ואפילו לאותו הקן.מרחב תפוצת הקינון שלהם בארץ משתרע על פני כל החבל הים תיכוני. מספר זוגות אף מקננים במדבר יהודה ובנגב.החיוויאי מעדיף לצוד בנוף פתוח וחשוף עם צמחייה דלילה, בעיקר בשדות חקלאיים מעובדים. הוא מרבה לשהות בעמדת תצפית, ממנה הוא מאתר את טרפו אשר נע על פני הקרקע. החיוויאי מסוגל לרפרף במקום במשך זמן רב.
טקסי החיזור מתחילים מיד עם חזרתם ארצה ומתרחשים בטריטוריות הקינון, קרוב לקן שעתיד להיבנות ולעתים אף בקן עצמו. החיזור ומעופי הכלולות המרהיבים מבוצעים על ידי שני בני הזוג וכוללים מעוף משותף וקולני, תוך פרישת כנפיים וצוואר, ואף שילובי טפרים וצלילות משותפות מטה תוך כדי התהפכויות. חיזוריו של הזכר כוללים גם הבאת זרדים, ענפים ומחטי אורן ירוקים וסידורם בתוך הקן ואף הגשת "מתנות ציד" לנקבה.מהן ה"מתנות"? נחשים, זיקיות, קמטנים ומכרסמים שהזכר צד עבור הנקבה.מדוע הוא צד עבורה את המזון? אחת ההשערות המקובלות היא שכל פעולותיו של הזכר כמו בניית הקן והאכלת הנקבה, נועדו להרשים את הנקבה ולחזר אחריה. הנקבה מצדה בוחנת את מעשיו של הזכר, ורק לאחר שהוא מוכיח את עצמו כבן זוג ראוי ומוצלח היא ניאותה להזדווג עמו. מחקרים אחרים הראו כי אצל העופות תלויה הצלחת הקינון במידה רבה במשקלה של הנקבה לפני ההטלה. ככל שמשקלה גדול יותר כך הצלחת הקינון גדלה בהתאם. לכן, יתכן כי האכלת הנקבה קשורה לאותה הכנה לקראת ההטלה והדגירה.על פי תוצאות מחקר שערך בשנים האחרונות הדוקטורנט גלעד פרידמן (בהנחיית פרופ' יוסי לשם ופרופ' עדו יצחקי) נראה שזוגות החיוויאים מונוגמיים ושומרים אמונים אחד לשני במרוצת השנים, ואף מעדיפים לחזור אל אותה טריטוריית קינון ישנה ומוכרת.למרות היותם מונוגמיים, החיוויאים מקיימים את טקסי החיזור בכל שנה מחדש. כאשר אחד מבני הזוג מת, בן הזוג הנותר מחזיק בטריטוריה ומוצא לו מחליף ראוי.