נכחד כמו צב

עם יד על הלב – כמה פעמים בחיים יצא לכם לפגוש צב יבשה, כזה קטן ואטי שמסתובב לו לבדו בשדה, בחורשה או אפילו בחצר שלכם? לא הרבה, נכון? ולא סתם – היצורים המשוריינים והקטנים הללו, שעד לפני מספר עשורים אפשר היה לפגוש בהם בכל שטח ירוק, פשוט נעלמו מהנוף, גם הכפרי וגם העירוני, ואפילו הפכו לחיה מוגנת בחוק להגנת חיות הבר.

ומי אשם? אנחנו.

מה עשינו? אז זהו ש... עשינו לא מעט.

אבל לפני שנספר לכם איך גרמנו להיעלמותו של צב היבשה מהנוף שלנו, נכיר לכם אותו.

צב היבשה המצוי (Testudo graeca) הוא בן למשפחת צבי היבשה מסדרת הצבים, השייכים למחלקת הזוחלים. משפחת צבי היבשה היא גדולה למדי ומונה כעשרה סוגים וכ-40 מינים, המפוזרים במספר אזורים בעולם: דרום-מזרח אירופה, צפון אפריקה (למעט מצרים ולוב) ומערב אסיה (אפילו באיראן) וכמובן – בכל החבל הים תיכוני ובו ישראל, בעיקר באזורי בתה, גריגה וחורש ים תיכוני עד לקו באר שבע.

המזון המועדף על צב היבשה הוא צמחים, כמו בקיה, לופית ועולש, אך לעתים הוא יבחר בארוחה הכוללת גם חלזונות ותולעים. צב היבשה הוא מין יחידאי שנפגש עם בני מינו רק בעונות הרבייה החלות בסתיו ובאביב.

ממחקר שנערך במסגרת תואר שני על ידי מאי חיימוביץ-ברנהיים, שחקרה את צב היבשה המצוי בשטחי רמת הנדיב, התגלה כי בישראל המין פעיל דווקא בחורף, שאינו קיצוני, שלא כמו במדינות אירופיות, שם הוא מפסיק את פעילותו בעונת החורף. בישראל, מסתבר, הצב מפסיק את הפעילות שלו במשך הקיץ החם, אז המזון והמים אינם זמינים. לעומת זאת, כאשר הוא פעיל, הוא יכול לצעוד קילומטרים בתורו אחד מזון ואחר בת זוג.

שריונו של הצב קמור ועבה, בצבע חום או צהבהב. ראשו מכוסה מגני קרן. שמו באנגלית, Spur-thighed tortoise, הוענק לו משום שבגפיו האחוריות ליד הזנב בולטים שני דורבנות. אין חיות רבות שמהוות איום על הצבים הבוגרים – הם סובלים בעיקר מאיום הצבוע מפוספס, שיכול לשבור את שריונם באמצעות לסתותיו החזקות, וכן ממספר דורסי יום כמו עיט זהוב, אשר דורסים אותם, עפים איתם למעלה וזורקים אותם למטה כדי לנפץ את שריונם וליהנות מהבשר הרך. הצבים הצעירים, הנקראים אבקועים, סובלים מאיומים רבים ובהם טורפים כמו תנים, עורבים וחתולים.

כל בני משפחת הצבים, גם אלו החיים במים, מטילים את ביציהם על היבשה. תהליך הרבייה של הצב שלנו, צב היבשה המצוי, מתחיל בהזדווגות, כמובן, שהיא מופע מעניין בפני עצמו, שעליו נפרט בהמשך. ישנן נקבות היכולות לאגור את הזרע למשך תקופה ארוכה – ממספר חודשים ועד מספר שנים – וכאשר הנקבה עומדת להטיל היא מפרה את הביצים. ישנם מינים שמטילים מספר פעמים בעונה ויש שרק פעם אחת, הדבר תלוי במצב הפיזיולוגי של הנקבה. הקן נחפר בקרקע ובו מוטלות הביצים, שיש להן קליפה קשה. בשלב הזה נפרדת הצבה מן הביצים, וכמו אצל רוב הזוחלים, לא קיימת דאגה הורית לצאצאים, וכך הקן נשאר ללא השגחה.

כשלושה חודשים הביצים נמצאות בחממת הדגירה שיצרה להן האם, ואז מגיעה בקיעה והצבונים-אבקועים הקטנים יוצאים מהביצים, ומתחילים לאכול... חול. כן, זהו המזון הראשוני שהם פוגשים סביבם, וככל הנראה הוא גם מספק להם את חד-התאים שלהם הם זקוקים.

מופע ההזדווגות של הצב הוא חוויה בפני עצמה. בישראל עונת החיזור העיקרית של הצבים מתחילה לקראת סוף החורף, ויש אחת נוספת בסתיו. נקבת הצב, מתברר, אוהבת לשחק את הקשה להשגה, לכן הצב צריך להפעיל לא מעט קסם אישי, ומשתמש בטקסי חיזור מסורתיים (של צבים, כן?) הוא מוצא לו את הנקבה שלו ומתחיל לעקוב אחריה, וכאשר הוא מגיע אליה הוא ממש זורק את עצמו עליה, מתנגש בה שריון אל שריון ונוצר רעש גדול. הנקבה מנסה להימלט והצב ממשיך כך עד שהוא מצליח לכבוש אותה. אז הוא עולה על גבה וההפריה מתבצעת. השקע הנמצא בצד הגחוני אצל הזכרים תפקידו לדאוג ליציבות כאשר הזכר עולה על שריון הנקבה.

צב היבשה המצוי הוא אינו חיית מחמד! אם אתם רוצים אחת כזו – קחו לכם חתול או כלב, את הצב עזבו במנוחה. בישראל חל איסור על גידול הצב בבתים, חצרות או גינות והוא אחת החיות המוגנות בחוק להגנת חיית הבר.

הסיבה המרכזית היא שהצב נמצא בסכנת הכחדה – וזאת, כאמור, בגללנו.
אנחנו, בני האדם, גם כאן בישראל, גרמנו לצב היבשה המצוי להתמעט, וזה קרה מכמה סיבות. האחת היא פגיעה באזורי המחיה שלו – אם בעקבות הרס ו/או צמצום של שטחים פתוחים לשם הפיכתם לשטחים בנויים או חקלאיים, ואם בשל נסיעה ברכבי שטח שסוטים מהדרכים הראשיות. גם קיטוע של בית גידול על ידי בניית כבישים וכדומה פוגעת בשטחי המחיה שלהם שכן קשה להם לחצות את אותם שטחים, ולעתים אנחנו רואים לצערנו צבים דרוסים.

סיבה נוספת היא איסוף צבים וגידולם באופן פרטי – בבתים ובחצרות – וגם איסוף צבים לשם מסחר. עוד סיבה להתמעטותם של צבי היבשה בארצנו היא התרבות הכלבים המשוטטים ליד יישובים, וכן גדילת אוכלוסיית העורבים התלויה ביישובי אדם – שני בעלי חיים המאיימים בטריפה על הצבים, בייחוד על הקטנים שבהם.

ואיך מגנים על הצבים? פשוט עושים כל מה שצריך כדי למנוע את הסכנה: לא אוספים צבים, זכרו, זה בניגוד לחוק! אל תחשבו שאתם מצילים את הצב אם פגשתם בו. אם הוא שם, אז הוא מצליח לשרוד. לא נוסעים בשטחים פתוחים, שהם אזורי המחיה של בעלי חיים, מצמצמים את אוכלוסיית העורבים התלויה ביישובי אדם ואת מספר הכלבים המשוטטים ומגבירים את הפיקוח והאכיפה למניעת מסחר בצבים ואיסופם.

ישראל, כאמור, התברכה בצבים. וכך, בעוד שבצפון הארץ ובמרכזה תמצאו את צב היבשה המצוי, בדרום הארץ – בנגב המערבי – חי לו צב היבשה המדברי (Testudo werneri). צב זה מצוי גם הוא בסכנת הכחדה חמורה ביותר, ובכל העולם קיימים רק כשלושת אלפים פרטים ממנו, רובם בישראל.

צב היבשה המדברי פעיל בחורף ובקיץ הוא נח. הוא ניזון מצמחים בלבד, וחיפוש אחר מזון הוא גם הפעילות העיקרית שלו. לפני שהוא פונה אל תרדמת הקיץ שלו, מטילה הנקבה ביצה אחת עד שלוש ביצים בתוך גומה, פעמיים עד שלוש פעמים בעונה. הצבונים בוקעים אחרי כשלושה חודשים ויוצאים לחיים עצמאים.

ואיך תדעו אם פגשתם צב יבשה מצוי או את אחיו המדברי? ההבדל המרכזי הוא הגודל – המדברי קטן יותר (גודלו אינו עולה על 13 ס"מ), השריון שלו בשוליו בולט למעלה ולאחור, על שריון הגב שלו לא קיימים כתמים שחורים ושריון הגחון שלו בהיר עם שני כתמים משולשים חומים.

ומי אוהב לאכול את צב היבשה המדברי? בעיקר הכוח האפור – שלמזלו של הצב פעיל בעיקר בקיץ, כשהצב עסוק בלישון.

אז אם במקרה תיתקלו בצב, פשוט אל תגעו בו. אם הוא בסביבתו הטבעית – הניחו לו. אם נראה לכם שהוא בסכנה – קרוב מדי לכביש, למשל – הזיזו אותו לנקודה בטוחה יותר באזור. ואם הוא פצוע או שאתם מתלבטים מה לעשות איתו – צרו קשר עם וטרינר. בכל מקרה, הצב אינו חיית מחמד, והבית שלכם הוא שלכם, הוא כבר מצא בית.