בתקופתנו הפך ט"ו בשבט להיות בעיקר חג של נטיעות וטבע, אבל לא תמיד היה כך. במקור הוא נקבע כתאריך חקלאי לצורך הפרשת מעשר (תרומת החקלאי מתנובתו לטובת כוהנים, לוויים, עניים ונזקקים). לפי ההלכה היהודית מותר להביא תרומות ומעשרות מפירות השנה הנוכחית, ואין להביא מפירות השנה החולפת, ולכן היו צריכים לקבוע מתי מתחילה שנת הטבע.
במשך השנים קיבל ט"ו בשבט אופי של חג: נוהגים לערוך סדרי ט"ו בשבט חגיגיים שבהם מהללים ומשבחים את הטבע ופריו, אוכלים משבעת המינים, וכן נוהגים, יחד עם קק"ל, לקיים נטיעות עצים ברחבי הארץ, לטייל בארץ ולהתחבר לנופיה וליערותיה.
את משמעותו כחג הנטיעות קיבל ט"ו בשבט עם ראשית ההתיישבות הציונית בארץ ישראל. ראשון ה"נוטעים" היה המחנך זאב יעבץ מזיכרון יעקב, שבשנת 1890 יצא עם תלמידיו לנטיעה חגיגית. יוזמה זו נקלטה במושבות נוספות, וגם בהסתדרות המורים בישראל. מאוחר יותר אימצה קרן קימת לישראל את המנהג והפכה את המועד לחגיגת נטיעות ברחבי הארץ.