חג נצחון הרוח

בשנת 324 לפנה"ס עלה אלכסנדר מוקדון, אחד מהכובשים האדירים ביותר שידעה ההיסטוריה, לשלטון ביוון. כבר בגיל 19 החל מוקדון במסע כיבושים במטרה להביא לכל קצוות תבל את התרבות ההלניסטית – התרבות היוונית. החידוש במסע כיבושים זה היה בכך ששעבוד העמים שכבש אלכסנדר לא נעשה רק בכוח החרב, אלא באמצעות טשטוש התרבויות הנכבשות והעמדת התרבות היוונית במרכז. העמים שנכבשו לא נפלו בשבי פיזי, במקום זה הכריחו אותם היוונים לקבל את התרבות היוונית ולאמץ את עבודת האלילים היוונית.

מרכז השליטה היווני היה באזור סוריה של היום, ובערך בשנת 200 לפנה"ס פלשו היוונים לארץ ישראל וכבשו אותה. גם כאן ניסו היוונים להכריח את היהודים לוותר על המסורת שלהם ולקבל על עצמם את תרבות יוון. אנטיוכוס המלך היווני גזר על היהודים גזרות וחוקים שאסרו עליהם ללמוד לתורה, לשמור שבת ואפילו לקיים ברית מילה.

התעמולה היוונית אכן עבדה, רבים מהיהודים בארץ החלו לקבל על עצמם את התרבות היוונית ועם הזמן הלכה ונשכחה תורת ישראל והאמונה באלוהים. יהודים אלו, שהצטרפו לתרבות ההלניסטית נקראו "מתיוונים", והם ראו בתרבות ההלניסטית פתח להשתלבות בעולם הגדול. אך היו שהתנגדו להתיוונות ונשארו נאמנים ליהדות ולתרבותה. קבוצה זו נקראה "קנאים", משום שקינאו לה' וסרבו להיסחף בזרם ההלניסטי שסחף את הארץ. הם ברחו להרים ולמדבר ושם קיימו מצוות בסתר. אנטיוכוס שלח כוחות בכדי למצוא ולהרוג את הקנאים, כיוון שפחד שעוז רוחם ישמש דוגמה ליהודים אחרים ויעודד אותם לנהוג באופן דומה. הקנאים לא הסתפקו בקיום מצוות בסתר, הם לחמו בחיילים היוונים שרדפו אותם ואף ניצחו במספר קרבות. תגלית חשובה של היוונים הפכה את פני הדברים, הם ראו שהקנאים מסרבים להילחם בשבת. מרגע זה בחרו היוונים את יום שבת כיום הפשיטה על הקנאים וכך קרה שבשבת אחת נהרגו כ-1,000 לוחמים קנאים שהסתתרו במערה וסירבו להילחם.

הסיפור על אסון השבת נודע בכל הארץ והשפיע במיוחד על הכוהן מנהיג הקנאים מתתיהו החשמונאי. מתתיהו קבע שמותר ליהודים להילחם בשבת, כיוון שמדובר ב"פיקוח נפש" וקדושת החיים גדולה מקדושת השבת.

אנטיוכוס שלח פקידים לעיר מודיעין, שבה הסתתרו מתתיהו וקבוצה גדולה של קנאים, במטרה להכריח אותם להקריב קורבנות לאלילים היוונים. הפקיד הראשי פנה ישירות למתתיהו והבטיח לו שאם יקריב קורבן יהפוך להיות מאהובי המלך ויזכה בעושר גדול ובכבוד. בדיוק להזדמנות הזו חיכה מתתיהו, הוא ניצל את המעמד הרשמי, הרג את פקיד המלך ואת היהודי המתיוון שהקריב קורבן, ובכך הניף את נס המרד החשמונאי. כיוון שמתתיהו עצמו היה כבר זקן מאד הוא מינה את חמשת בניו – יוחנן, שמעון, יהודה, אלעזר ויהונתן כמפקדי המרד. בעקבות הניצחונות הגדולים שלהם, שבהם הלמו ביוונים, קיבלו המורדים את הכינוי "מקבים", מהמילה "מקבת", שפירושה פטיש. מסורת אחרת מכנה אותם בשם "מכבים", מהפסוק "מי כמוך באלים ה'.

יהודה המכבי, שהיה למפקד העליון של המורדים בזכות כושר ההנהגה והחכמה הצבאית שלו, לא נרתע מהצבא היווני העצום, ניצל את ההיכרות שלו עם הארץ ונלחם בהם במעברים צרים שבהם לא יכלו להתפרס ולהביא לידי ביטוי את היתרון המספרי שלהם. בנוסף, בחר יהודה להילחם עם כוח צבאי קטן ומהיר, שהפתיע את הצבא היווני המסורבל וזרע בקרבו אימה.
לאחר קרב ענק באמאוס (באזור פארק איילון-קנדה כיום), בשנת 165 לפנה"ס, שחרר יהודה את הדרך לירושלים ובכ"ה בכסלו טיהר את בית המקדש. מכאן אחת הגרסאות למקור השם חנוכה, שהוא ראשי תיבות של חנו (נחו) בכ"ה, והכוונה שביום זה סוף סוף נחו היהודים ממלחמתם ביוונים. לפי מסורת אחרת, שם החג נגזר מחנוכת בית המקדש מחדש, לאחר שטוהר מעובדי האלילים.

חנוכה הוא לא רק חג של ניצחונות צבאיים, אלא חג של ניצחון הרוח, ניצחון המיעוט את הרוב. ניצחון כזה מתאפשר רק כאשר אותם המעטים חדורים באמונה ובלהט בצדקת דרכם. סיפורו של חג החנוכה מלמד אותנו שגם אם כל הסביבה מתנהגת בצורה מסוימת, זה לא אומר בהכרח שזוהי הדרך הנכונה. עלינו להתבונן בביקורתיות כלפי המציאות שסובבת אותנו ולדעת לעמוד על הערכים שלנו, גם כשאנו המיעוט. "כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן". אם ברצוננו לחולל שינוי ולהפוך את העולם שסובב אותנו לטוב יותר, עלינו ללמוד לתת לאחרים מהאור שלנו. כאשר נר אחד מדליק נר אחר הוא לא מחסיר מאורו. ההיפך הוא הנכון - הלהבה רק גדלה מהחיבור של שני הנרות. כך גם אצל בני אדם, הנתינה מעצימה ומחזקת אותנו.