יוסף באו – האומנות הצילה חיים

"לו זייפתי תעודה לעצמי, לא יכולתי להציל את כל אלה שנזקקו לעזרתי באותה עת". יוסף באו

יוסף באו נולד בקרקוב, פולין, ב-1920 והיה אומן בעל כישרון גרפי וכישרון העתקה נדירים. בזכות האומנות ניצלו חייו של יוסף, ובזכותה גם הצליח להציל מאות אנשים, כשזייף למענם תעודות שהיו הכרטיס שלהם לבריחה מאימת הנאצים.
יוסף באו היה הבכור מבין שלושה בנים. הוא למד בגימנסיה העברית בקרקוב וכישרונו האומנותי בלט לעין: הוא עיצב תפאורות להצגות שכתב בעצמו, הוציא עיתון יומי עם סיפורים וקריקטורות שצייר, כתב על המורים והתלמידים, ואף הקים תחנת רדיו בבית הספר.
בשנת 1938 החל ללמוד אומנות פלסטית באוניברסיטת קרקוב, אך עם פרוץ מלחמת עולם השנייה נקטעו לימודיו. בשנה שבה זכה להיות סטודנט מן המניין למד יוסף קורס בקליגרפיה, שבו למד את מלאכת כתיבת האותיות הגותיות. הוא לא יכול לתאר לעצמו אז שלימוד האותיות הגותיות יעזור לו להינצל מאימי השואה.

יחד עם כל יהודי העיר, גורש יוסף לגטו קרקוב, שם עבד במנהלת הגטו בשרטוט מפות ובכתיבת שלטים. באופו גלוי עבד יוסף עבור המשטרה הגרמנית, אך בסתר הוא פעל גם עבור המחתרת היהודית בזיוף תעודות, שהצילו מאות אנשים. למעשה שימש יוסף מרגל – אוזנו הייתה כרויה לתוכניות של הגרמנים, ואת מה ששמע העביר למחתרת.
ב-1942 נשלח למחנה הריכוז פלאשוב. מפקד המחנה, אמון גת, שהיה ידוע באכזריותו הרבה, חיפש בין האסירים מישהו שיוכל לבצע בעבורו משימות הדורשות כישרון גרפי. יוסף, שהיה מוכר כגרפיקאי מן הגטו, התייצב מול המפקד גת וקיבל תפקיד של גרפיקאי ושרטט. באחד הימים ביקש ממנו גת לשרטט מפה של פלאשוב – מסמך שעד היום הוא תיעוד מרכזי מימי המחנה.

מבלי לדעת מילה בגרמנית, כתב באו שלטים עבור הגרמנים במחנה. למעשה הוא הכיר את האותיות הגותיות מלימודיו באוניברסיטה, אך היה היחיד שידע להעתיק גרמנית לכתב מושלם בזכות כישרון ההעתקה הנדיר שלו.

בתוך הגטו ובמחנות הריכוז שמר יוסף על חוש ההומור שלו ועל הרצון להמשיך וליצור. במחנה פלאשוב הוא כתב ותיעד בסתר את כל מה שראו עיניו, בציורים ושירים. נייר לא היה בנמצא ולכן אסף את בדלי הסיגריות שהנאצים זרקו, ועליהם כתב וצייר. את הדפים הללו צירף יחד והפך לספרון קטנטן בגודל כף יד בשם "העולם ואני". חלק מהשירים מלאי אופטימיות והומור, מנותקים מהזוועות שהיו סביבו. את הספרון החביא יוסף בתוך תא מסתור בתיק כלי העבודה שלו, שבו החזיק את המכחולים, הציפורנים, הצבעים וכו'. לימים סיפרו חבריו ששירים אלה היו שירים מצילי חיים, הם נתנו להם תקווה שכל התופת שבה הם נמצאים תסתיים ויהיו להם חיים רגילים וטובים.

במחנה הריכוז נחרד באו מרמת הייאוש שאחזה ברבים ממכריו ושכניו, ולכן החליט לאייר קלפי משחק, איגד אותם לחפיסה, ונהג לשעשע את העוברים ושבים בעת שהציג את עתידם בקלפים, בדומה למגידי עתידות.

מה כוחם של ספר שירים, ציורים וקלפי משחק לאנשים שנחשפו אליהם בתוך תופת השואה, בעיצומו של קרב מאמץ הישרדות אישי מתמשך?

האומנות הצילה את חייו של יוסף באו, ובזכותה הצליח להציל מאות אנשים, כשזייף למענם תעודות שבאמצעותן הצליחו לברוח. באו מעולם לא הזכיר את הנושא הזה, אבל לימים, כשנודע הדבר, שאלו אותו העיתונאים מדוע לא עשה גם לעצמו תעודה, שאיתה יכול להימלט, ובאו ענה: "לו זייפתי תעודה לעצמי, לא יכולתי להציל את כל אלה שנזקקו לעזרתי באותה עת".

במחנה פלאשוב הכיר יוסף את רבקה. במקום שבו טקס חתונה יכול להיות סיבה לגזר דין מוות, התחתנו יוסף ורבקה בסתר בתוך מחנה הנשים, שאליו התגנב יוסף כשהוא מחופש לאישה ומצויד בטבעת מאולתרת שהתיך מכפיות. חתונתם מופיעה בסרט הקולנוע "רשימת שינדלר" (שבו מגלם אותו רמי הויברגר).

זמן קצר לאחר חתונתם נשלחה רבקה לאושוויץ.

• מדוע לדעתכם היה כה חשוב לבאו להסתכן בהסתננות למחנה הנשים ולשאת לאישה את רבקה עד כדי סיכון חיים?
  
• האם אתם רואים קשר בין קיום טקס חתונה אסורה בתוך זוועות המחנה לבין כתיבת ספר שבו שירים וציורים מלאי אופטימיות והומור?

כאשר נסגר מחנה הריכוז פלאשוב, ב-15 באוקטובר 1944, הצליח אוסקר שינדלר, שלימים הוגדר כחסיד אומות העולם, בזכות שוחד שנתן למנהל המחנה גת בכסף ובסחורות מהשוק השחור, להקים את רשימתו הידועה, שבה יהודים "חיוניים" שנשלחו למחנה אחר, חיוני למלחמה, מחנה ברינליץ (כיום בצ'כיה).

כשיוסף באו מצא עצמו ברשימות של שינדלר, הוא חשב שזה משום ששינדלר נזקק לשירותי הגרפיקה שלו. רק לאחר שנים רבות, כשכבר חיו בישראל, נודע לו שאשתו רבקה ויתרה על מקומה ברשימה למענו. משום שוויתרה על מקומה ברשימת שינדלר היא נשלחה לאושוויץ, אך בסופו של דבר שרדה.

יוסף שרד בזכות כישרונותיו הגרפיים.

הוא תמיד היה צמוד למזוודה עם תחתית כפולה שבה הסתיר את אוצרותיו החשובים – התמונות והמסמכים. כאשר נשלח ממחנה הריכוז פלאשוב למחנה הריכוז ברינליץ של אוסקר שינדלר, נלקח ממנו התיק.
כשביקש שינדלר שיכין לו כרזה, הסביר לו יוסף שאינו יכול בגלל שהתיק עם כלי העבודה שלו נלקח ממנו. שינדלר הלך למחסן שבו היו חפצים שנלקחו מהיהודים ומצא את התיק שעליו כתוב j.Bau , ובתוכו כל מה שהחביא יוסף, כולל ספרון השירים הקטנטן.

החשיבה החיובית של יוסף באו מתבטאת גם בתשובה שלו לשאלה מדוע לא זייף תעודה לעצמו ומנע מעצמו את חמש השנים הקשות שבהן נשאר במחנה: "אבל לו נמלטתי מן המחנה, כיצד הייתי מכיר את אשתי?"

 

בישראל עבד יוסף למחייתו כמעצב, גרפיקאי וקריקטוריסט בשלושה עיתונים. כישרונות הציור והרישום של יוסף לא נסתרו גם מעיניהם של כוחות הביטחון של מדינת ישראל. יוסף גויס ליחידה סודית של חיל המודיעין, שעסקה בפעילויות טכניות-חשאיות. אחר כך עבר יחד עם אנשי אמ"ן אחרים ליחידה מודיעינית דומה, שגובשה ופעלה באחד מהגופים של קהילת המודיעין, בכפוף למשרד ראש הממשלה. במסגרת תפקידו כגרפיקאי הראשי של המוסד זייף תעודות שונות, ביניהן תעודות שיועדו לאלי כהן, המרגל שלנו בסוריה, ולהבדיל – לאייכמן. יוסף מעולם לא דיבר על פעילויותיו אלה.

בשנות החמישים פתח סטודיו לגרפיקה ואולפן לסרטים מצוירים, ואת כל הציוד לאנימציה, את חדר ההקרנות וקולנוע קטן בנה במו ידיו. שם יצר פרסומות, סרטי אנימציה וכותרות עבור רוב הסרטים שנוצרו אז בארץ, ובכך סייע לא במעט לכינונה של תעשיית הסרטים הישראלית שהייתה אז בחיתוליה. מן הסטודיו הצנוע שלו יצאו אז כותרות לסרטים כגון: "שמונה בעקבות אחד", "קזבלן", "סאלח שבתי", "עמוד האש", "הם היו עשרה".
תשדירי הפרסומת שיצר באנימציה הופיעו בקולנוע ובטלוויזיה, ביניהם: "מזון לשעת חירום", "הכן רכבך לחורף", "שיטת הניקוד פועלת".

יוסף באו כתב, אייר, ערך והוציא לאור עשרה ספרים בעברית ובפולנית. עבודותיו מתעדות את תקופת השואה, ובעיקר עשרות שנות תרבות מקורית בארץ ישראל מקום המדינה ואילך. כתיבתו וציוריו מתובלים בהומור רב.
עם ספריו נמנים "משולש עגול", "שנות תרצ"ח", "לו טוב", "ד"ש קר" ו"ברית מלה". הספר "שנות תרצ"ח" תורגם לאנגלית ויצא לאור בניו יורק תחת השם "?Dear God! Have you ever gone hungry". הספר גם יצא לאור בפולנית, סינית וספרדית.

ליוסף באו הייתה אהבה מיוחדת לשפה העברית ולדקויותיה. בספרו "ברית מילה" הראה באו עד כמה העברית היא שפה חכמה, הגיונית ומלאת הומור.
מפעל חייו המיוחד של יוסף באו זוכה להכרה בינלאומית ויצירותיו מוצגות במקומות שונים בעולם.

ציוריו הוצגו בבניין האו"ם בניו יורק, בפרלמנט הספרדי במדריד, במוזיאון בית המרקחת בגטו קרקוב, במוזיאון אוסקר שינדלר בקרקוב ובמוזיאון היהודי במוסקבה. תערוכה של יצירותיו הוצגה בכנסת ובאתר ההנצחה הממלכתי לחללי קהילת המודיעין (מל"מ) בגלילות.

בשנת 2002, כשכבר היה על ערש דווי בבית החולים, המשיך באו במסורת ההומוריסטית שאפיינה אותו כל חייו. הוא היתל ושעשע את כל מי שבאו לבקרו. "מאיפה אתה שואב את הכוח להצחיק כל הזמן?" שאל אותו ידיד קרוב. "ובכן, 'כוח' זו לא המילה הנכונה, אלא 'אהבה'", השיב לו באו.

מבעד לדרך ההומוריסטית המיוחדת במינה, שלאורה חי את חייו, בחר יוסף באו להשקיף גם על אימי השואה. כל עבודותיו – ציוריו, תצלומיו, סרטיו וספריו – מזכירות ומתארות את דרך חייו כאומן וכאדם שבלט במיוחד בזכות ההומור, האהבה וראיית הצד החיובי בכל מצב. יצירותיו מבטאות את אמונתו באדם ובאנושיות, למרות וחרף המציאות האכזרית אשר חוה על בשרו.

בנותיו של יוסף באו הפכו את הסטודיו של אביהן למוזיאון "בית יוסף באו", ובו הן מספרות את סיפור המוזיאון וסיפור חייהם המופלא של הוריהן. המוזיאון קיבל תעודת הצטיינות ומופיע כמוזיאון מספר 1 בתל אביב באתר התיירות הבינלאומי tripadvisor.

ביקור במוזיאון נעשה בתיאום מראש והוא פתוח עבור קבוצות.
חלק מעבודותיו של באו אפשר לראות באתר http://josephbau.org/

• אתר בית יוסף באו
• ההתנגדות היהודית בשואה, ארגון הפרטיזנים, לוחמי המחתרות והגטאות
• עדותו של יוסף באו על מחנה פלאשוב. גדעון רפאל בן מיכאל (2008), המכון ללימודי השואה ע"ש ח.אייבשיץ – חיפה, ביטאון פורום שמירת זיכרון השואה גיליון מספר 32, תמוז תשס"ח, יולי 2008.