על שבעת המינים, חלב ודבש

אם הייתם חקלאים בתקופה שבה בית המקדש עדיין עמד על תילו, הייתם עולים אליו בכל חג שבועות לתת מנחה מביכורי השדה שלכם, ובעיקר משבעת המינים שבהם התברכה הארץ, הלוא הם חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמר, או ככתוב:" חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ" (דברים, ח, 8).

אבל... בית המקדש חרב מזמן, וגם חקלאים כבר אין לנו מספיק, אולם המנהג דווקא כן קיים, ולמעשה הוא חזר לחיינו בזכות התנועה הקיבוצית, שבשנות העשרים של המאה הקודמת החליטה להחיותו: חברי הקיבוצים והמושבים היו יוצאים לתהלוכת שבועות בבגדים לבנים ועם סלי ביכורים, וטקס הבאת הביכורים הפך לסמלו של חג השבועות בארץ ישראל המודרנית.

מבחינה בוטנית, בתקופה שבין פסח לשבועות פורחים פרחי הזית והגפן, הרימון והתמר. התאנה חונטת את פגיה (הפגה היא התפרחת של התאנה, וזמן החנטה הוא פרק זמן בו הופך הפרח לפרי) וגרעיני השעורה והחיטה מתמלאים. מעניין לציין ששבעת המינים מבשילים על פי סדר הופעתם בפסוק זה, מלבד החיטה, שמבשילה אחרי השעורה, אך מוזכרת לפניה.

אז מיהם שבעת המינים, מה מייחד כל אחד מהם ומהי "ארץ זבת חלב ודבש"?

החיטה, הראשונה מבין שבעת המינים שהתברכה בהם ארץ ישראל, נחשבת בעיני רבים כצמח החשוב ביותר לאדם. גידול החיטים מתבצע זה עשרות אלפי שנים והן המקור מרכזי לייצור קמח להכנת לחם. משערים כי גידול החיטה, והאפשרות לשמור את גרגריה משנה לשנה, היו גורם מכריע שאפשר לאדם לעבור מחיי נדודים לחיי יישוב קבע.

במשך השנים פותחו אלפי זנים של חיטה, שלה שימושים רבים: ייצור קמח, בירה ומוצרים נוספים, מקור למספוא, לייצור שמן חיטה, להפקת אתנול, לצורכי מאכל, לצורכי רפואה ועבור דלק בר קיימא.

שעורה היא צמח חד שנתי, ממשפחת הדגניים, והשתייכותה לשבעת המינים שהארץ התברכה בהם מעידה על היותה גידול חשוב בתקופה הקדומה.

חוקרים סבורים ששעורת התבור היא המקור לשעורה התרבותית אשר בויתה באזורנו בראשית תקופת החקלאות הקדומה. השעורה, שהייתה נפוצה באזור לפני יותר מ-5,000 שנה, נחשבת לגידול העתיק ביותר באזור זה של הים התיכון. שיבולי השעורים וגרגריהן נמצאו בפירמידות במצרים ובמצדה.

השעורה מבשילה לפני החיטה, באפריל (חג הפסח). צרכיה צנועים יותר והיא זקוקה לפחות מים ביחס לחיטה.

קמח השעורה עשיר בוויטמינים ובמינרלים רבים. גרעיני השעורה משמשים חומר גלם לעשיית שיכר, ויסקי ובירה ומזון לבעלי חיים ונאכלים על ידי האדם כ"גריסי פנינה".

הגפן היא שיח מטפס, פרייה, הנקרא "ענבה", מבשיל בחודשי הקיץ וגדל על הענף בקבוצות צפופות באשכולות. קטיף הענבים נקרא בציר. הענבים משמשים לייצור יינות, מיץ (תירוש), צימוקים וכמובן נאכלים כענבי מאכל טריים. עלי הגפן הגדולים, השסועים לשלוש עד חמש אונות, משמשים אף הם לבישול. צבע הפרי וגודלו תלויים בזן של הגפן.

הגפן נחשבת לאחד מגידולי התרבות הקדומים ביותר בעולם. בארץ ישראל החלו בגידול גפן כבר לפני כ-4,000 שנה. גפן תרבותית יכולה להאריך ימים ולהגיע לגיל 100 שנה ואף יותר. הגפן מסמלת פוריות, פריחה ושגשוג כלכלי.

מיץ הענבים הוא אחד משלוש התנובות המייצגות את טוּב הארץ בתנ"ך: "... ארץ דָגָן תִירֹוש ויִצְהָר ..." (דברים, כח, נא). היין, ה"משמח לבב אנוש", שימש לפולחן בתרבויות שונות ומשמש גם כיום לצורכי דת. גם צה"ל בחר בעלה גפן כסמל לדרגה גבוהה – מרב סרן ומעלה.

התאנה, או בשמה המדעי "פיקוס התאנה", היא עץ נשיר, המתנשא לגובה של שלושה עד עשרה מטרים. התאנה גדלה באזור הים התיכון ליד מעיינות ובורות מים. ישנן עדויות ארכיאולוגיות מחפירות שבוצעו באתרים פרהיסטוריים בארץ, המעידות על כך שהתאנה גדלה באזור גם בעבר הרחוק. קטיף התאנים נקרא "ארייה".

העץ מוכר מימי קדם בפירותיו המתוקים, הנאכלים טריים וגם מיובשים (דבלים). התפרחת הסגורה, המכונה "פגה", מואבקת על ידי צרעות הנקראות "צרפגיות".

שיח או עץ תרבותי נשיר ונמוך, המגיע לגובה של כשלושה מטרים. עליו מסורגים, מאורכים ומבריקים, וקצות ענפיו נוקשים ומחודדים ולכן הם דוקרניים. מוצא הרימון בפרס והוא נפוץ בכל ארצות הים התיכון.

פרי עץ הרימון נאכל ונסחר מאז העת העתיקה בזכות עמידותו לאורך זמן, טעמו וסגולותיו הרפואיות. בסיפור התנ"כי על המרגלים שנשלחו לבקר בארץ ישראל, נאמר שהם הביאו עמם אשכול ענבים, רימונים ותאנים כדי להמחיש את פוריותה של אדמת הארץ, זבת החלב והדבש. פרי הרימון הבשל מכיל בין 200 ל-1,000 (בממוצע כ-600) זרעים עסיסיים. פעולת ההפרדה של זרעי הרימון מקליפתו מכונה "פריטת רימון".

בתרבויות שונות הרימון מסמל שפע, פריון, יופי וחוכמה. צורתו משמשת לעיטור מבנים, מטבעות ופריטי לבוש. בבית המקדש הראשון עוטרו עמודי הבניין ברימונים עשויים נחושת. רימוני כסף ונחושת משמשים גם כיום לעיטור ספרי תורה. בסעודת ליל ראש השנה נהוג לאכול רימון ולאחל "ירבו זכויותינו כרימון", כלומר, כמספרם הרב של זרעי הרימון.

הזית, מהעצים העתיקים ביותר בישראל, הוא עץ ירוק עד, עמיד מאוד, שאינו דורש מים רבים או טיפול קפדני. הוא מאריך חיים וגילו מגיע למאות שנים.

מרכזם של גזעי עצי זית עתיקים חלול, בשל תהליכי ריקבון טבעיים, ולכן אי אפשר לקבוע את גיל העצים באמצעות טבעות העץ, כפי שעושים בעצים אחרים. ממצאים ארכיאולוגיים מעידים כי גידלו זיתים בארץ כבר באלף הרביעי לפני הספירה, בתקופה הכלקוליתית (לפני כ-6,000 שנה).

הזית הוא אחד הגידולים החקלאיים החשובים בארץ ישראל. מפירותיו, שהם אכילים, המכילים אחוז גבוה של שמן, נהגו להפיק שמן למאור, שמן למאכל, לרפואה, לסיכת הגוף, לייצור סבון ועוד. גם בימינו שמן זית הוא אחד ממוצרי היסוד החשובים בארץ.

פרי הזית מתחיל להבשיל בספטמבר וקטיף הזיתים נקרא "מסיק".

עץ התמר, ממשפחת הדקליים, מוזכר עשרות פעמים במקורות ישראל. פרי התמר הוא אחד משבעת המינים (מצוין כ"דבש"), והענף הצעיר שלו, "הלולב", הוא אחד מארבעת המינים שקשורים לחג הסוכות. ולמה דבש? מניחים שהכוונה בדבש היא לאו דווקא לדבש דבורים, אלא דבש פירות, ובייחוד תמרים, שמהם מפיקים את הסילאן.

עץ התמר גדל באקלים חם מאוד, ניזון ממי תהום, עמיד וגדל גם עם מי תהום מליחים ובסוגי קרקע שונים. בחפירות במצדה נמצאו זרעי תמר בני 2,000 שנה. אחד מהם הונבט בשנת 2005 והפך לעץ, הנטוע כיום בקיבוץ קטורה ומכונה "מתושלח" בשל זקנתו המופלגת. קטיף התמרים נקרא "גדיד".

האדם מצא שימוש לכל חלקי עץ התמר: פירותיו המתוקים, העשירים בוויטמינים ובמינרלים, נאכלים ומשמשים חומר גלם להכנת יין ודבש תמרים; מהעלים יצרו גג לסוכות; סנסני התמר (הענפים שעליהם תלויים הפירות) שימשו לטאטוא ולקליעת סלסילות; הגזע נוצל לבניין, לקירוי ואף כשוקת לצאן (לאחר שתוכו רוקן); הגלעינים הזינו בהמות, שימשו חומר להסקה ואף יצרו מהם סמי מרפא. בתקופה העתיקה ובזמן התלמוד היו מטעים גדולים של תמרים באזור ים המלח, בעמק הירדן ובגליל התחתון. אולם ענף התמרים התנוון ואחרי הכיבוש הממלוכי נעלמו התמרים מנופי הארץ ומהזנים המשובחים שגדלו בארץ לא נותר זכר.

הביטוי "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ", המופיע 21 פעמים במקרא, הוא כינוי מקראי לארץ ישראל, שמתאר את השפע, הפוריות והתנובה שלה. בפעם הראשונה מופיע הביטוי בסיפור הסנה הבוער, שבו מבטיח ה' למשה שיעלה את בני ישראל אל הארץ הטובה: "וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (שמות, ג, 8).

מקור החלב בתקופת המקרא היה בעיקר הצאן, ואילו הדבש מתאר פעמים רבות את מתיקותם של פירות הארץ, כמו בתיאור שבעת המינים, שם מופיע התמר כדבש: "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ" (דברים, ח, 8). ארץ ישראל הייתה ידועה בשפע הפירות שבה, והבולטים שבהם היו התמרים (שמהם הופק סילאן), הענבים והתאנים. אולם, לצד אותם פירות היה גם דבש דבורים, שהופק מגידול דבורים.