כשהייתי קטנה היה מול הבית שלנו שדה בור, שדה שלא היו בו גידולי ירקות או פירות, לא צינורות להשקיה וציוד חקלאי אחר, אבל היו בו רגבי אדמה שהתייבשו בקיץ והפכו לבוץ בחורף, עשבים שוטים, קוצים, חרציות, פרגים וסביונים. בחורף, קצת אחרי תחילת הגשמים, היו מציצים מתוך האדמה עשבים בהירים ואחריהם הופיעו חלזונות ושבלולים, חיפושיות ונמלים, וכמובן – המון ילדים סקרנים עם בוץ בנעליים. היום השדה של ילדותי, כמו שדות בור רבים אחרים, כבר איננו. במקומו עומד בניין, ומחלונותיו נשקפים בניינים אחרים. רק בגן הציבורי שבקצה הרחוב עוד פורחת חרצית עקשנית.
הסיפור שלי אינו יוצא דופן. האוכלוסייה בישראל הולכת וגדלה וזקוקה לבתים, חנויות, בתי ספר, מפעלים וכבישים. כל אלה יכולים להיבנות רק על השטחים שאינם בנויים – על השטחים הפתוחים.
הכינוי "שטחים פתוחים" כולל בתוכו כל שטח או אזור חשוף מאספלט ובטון. שטחים אלה כוללים את שדות הבור, את השטחים החקלאיים, את שמורות הטבע והגנים הלאומיים, את חופי הים ואת היערות. גם גנים ציבוריים ופארקים עירוניים הם שטחים פתוחים.