רוחות של סתיו

סתיו הוא עונת מעבר בין הקיץ לחורף, אחת מארבע עונות השנה. לפי ההגדרה האסטרונומית, הסתיו מתחיל ב"ימי השוויון", כלומר, בימים שבהם אורך היום שווה לאורך הלילה, ומסתיים ב"ימי ההיפוך", שבהם היום הקצר ביותר בשנה והלילה הארוך ביותר. תחילתו וסיומו של הסתיו תלויים באזור על פני כדור הארץ. בחצי הכדור הצפוני הסתיו מתחיל לרוב ב-23 בספטמבר ונגמר ב-21 בדצמבר, ואילו בחצי הכדור הדרומי הסתיו מתחיל ב-21 במרץ ונגמר ב-21 ביוני.
הסתיו בישראל מתחיל באמצע ספטמבר ומסתיים בערך באמצע נובמבר. בתחילתו הוא בלתי מורגש - דומה מדי לקיץ החם, כיוון שהוא עדיין מושפע ממערכת מזג האוויר הקיצית המכונה האפיק הפרסי ומטמפרטורות הים הגבוהות. חודש לאחר מכן נכנסת לאזורנו מערכת אפיק ים סוף, שמאופיינת בשינויים גדולים יחסית במזג האוויר. בזמן זה ייתכנו ימים שרביים לצד ימים גשומים. כשהאפיק מגיע ממזרח לאזורנו, חודר אוויר חם ויבש עם רמות מזרחיות ומזג האוויר שרבי, אך כאשר ציר האפיק נע ממערב לאזורנו יגיעו אלינו רוחות צפון-מערביות ומערביות, שגורמות למזג אוויר נוח וקריר יחסית. לאורך כל הסתיו תימשך הירידה ההדרגתית בטמפרטורות.

הסתיו מופיע רבות בתרבות העולמית וגם הישראלית. שירים רבים נכתבו על סתיו מפי משוררים ופזמונאים גדולים, למשל, שירה של נעמי שמר "שיר סתיו", השיר "היום האחרון של הסתיו" ששר אלון עדר וכתב יהונתן גפן, ועוד רבים. בתרבות ובשירה הסתיו מסמל נוגות עדינה ועצב רומנטי, היות שזוהי עונה שבה מזג האוויר מתחיל להיות אפרורי וקודר. ביהדות, החגים ראש השנה, יום כיפור וסוכות חלים בסתיו, עובדה שמגדילה את חגיגיותו והופכת אותו לסמל של התחלה חדשה, פריחה ולבלוב.
הפרח הבולט ביותר בעונת הסתיו הוא החצב, צמח יפהפה המכיל חומרים חריפים ומגרים שאין באפשרות בעלי החיים לאכול. החצב משמש כצמח נוי וגם להפקת משקאות חריפים, תרופות, רעל עכברים וחומרים משלשלים. דבש המופק מפרחי החצב נחשב למשובח ביותר. החצב המצוי נפוץ ביותר בישראל ובעבר היה שימושו העיקרי תיחום נחלות וחלקות שדה, היות שבצל הצמח עמיד ועשוי להישאר מתחת לאדמה גם לאחר עקירתו, וכך יכול החצב לשוב ולפרוח בשנה הבאה.

בתקופת הסתיו עוברות מעל שמי ישראל ציפורים שמגיעות מארצות הצפון, מאירופה ומאסיה. נדידה היא תנועה עונתית של בעלי חיים מאזור אחד לאזור אחר. ציפורים, כמו בעלי חיים אחרים, נודדות לאזורים שמספקים להן סביבה עשירה במזון, כדי לשפר את סיכויהן לשרוד. ישראל ממוקמת בנתיב המקשר בין אירופה ואסיה שבצפון לאפריקה שבדרום, ועל אף גודלה, מהווה תחנה חשובה במסלול זה. בין השאר חולפות בשמי הארץ להקות בנות עשרות אלפי ציפורים, חלקן יורדות למנוחת לילה ולסעודת התאוששות, ואילו אחרות לא עוצרות. ישנן להקות שמעדיפות להישאר אצלנו וליהנות ממה שיש לישראל להציע באתרים השונים, ובמיוחד באגמון החולה קק"ל. כך, למשל, להקות עגורים שנשארות לחרוף בישראל ונהנות ממזון ומים בשפע.

ניתן לחלק את הציפורים הנודדות לשני סוגים: סוג אחד הוא ציפורים שמעופן והתקדמותן מבוססים בעיקר על תעופה פעילה, כלומר מחייבת הנעת כנפיים. ביניהן, ציפורי שיר. סוג שני הוא ציפורים שמעופן והתקדמותן מבוססים על כושר הדאייה שלהן, למשל דורסים, חסידות ושקנאים.
ישראל מהווה מסלול נדידה מועדף לעופות הדואים כיוון שהם זקוקים לזרמים עולים של אוויר, הנקראים תרמיקות (זרם אוויר) ונוצרים בשל התחממות מקומית על פני הקרקע. העופות הדואים מזהים את זרמי האוויר האלה, גולשים לתוכם, פורסים את כנפיהם הגדולות ומאפשרים לזרם האוויר העולה לשאת אותם מעלה. לאחר שצברו גובה רב, הם נוטשים את התרמיקה ודואים בכנפיים פרוסות, תוך איבוד גובה, אל עבר התרמיקה הבאה, שתישא אותם שוב כלפי מעלה ללא מאמץ ותאפשר להם לדאות קטע נוסף, וכך הלאה. הדאייה בשיטה זו מאפשרת להם לגמוע מרחקים עצומים תוך חיסכון גדול באנרגיה.
לשאלה כיצד החסידות וציפורים אחרות מוצאות את דרכן וכיצד הן יודעות מתי לצאת למסע - אין תשובה ברורה. כנראה שהשעון הביולוגי של הציפורים, המתבטא בשינויים במערכת ההורמונים שלהן, הוא שמורה להן לצאת לדרך. המערכת ההורמונאלית מושפעת משינויים המתרחשים עם חילופי העונות. כמו כן, ציפורים רבות שורדות ונודדות מספר פעמים בחייהן, וכנראה לומדות לזהות סימני דרך כמו נהרות, אגמים, הרים וקולות, ונעזרות בידע הזה למציאת דרכן.
מלבד נדידת הציפורים האופיינית לסתיו, יש חיות נוספות המזוהות עם העונה, וביניהן חילזון השדה. מרבית החלזונות בארץ רדומים במשך עונת הקיץ בתוך הקרקע או על גבעולי צמחייה, אך עם בוא הגשם מתעוררים ויוצאים לחפש אחר מזון ובני זוג (לרוב השבלולים מערכת איברי מין של זכר ונקבה כאחד, והם זקוקים לבן זוג שיפרה אותם).
כפי שראינו, לסתיו יש אופנים רבים והוא מביא עימו חידושים ורענון לקיץ החם. שיהיה סתיו נעים, מלא בהתחלות חדשות והתרגשויות של פריחה.