ניתן לחלק את הציפורים הנודדות לשני סוגים: סוג אחד הוא ציפורים שמעופן והתקדמותן מבוססים בעיקר על תעופה פעילה, כלומר מחייבת הנעת כנפיים. ביניהן, ציפורי שיר. סוג שני הוא ציפורים שמעופן והתקדמותן מבוססים על כושר הדאייה שלהן, למשל דורסים, חסידות ושקנאים.
ישראל מהווה מסלול נדידה מועדף לעופות הדואים כיוון שהם זקוקים לזרמים עולים של אוויר, הנקראים תרמיקות (זרם אוויר) ונוצרים בשל התחממות מקומית על פני הקרקע. העופות הדואים מזהים את זרמי האוויר האלה, גולשים לתוכם, פורסים את כנפיהם הגדולות ומאפשרים לזרם האוויר העולה לשאת אותם מעלה. לאחר שצברו גובה רב, הם נוטשים את התרמיקה ודואים בכנפיים פרוסות, תוך איבוד גובה, אל עבר התרמיקה הבאה, שתישא אותם שוב כלפי מעלה ללא מאמץ ותאפשר להם לדאות קטע נוסף, וכך הלאה. הדאייה בשיטה זו מאפשרת להם לגמוע מרחקים עצומים תוך חיסכון גדול באנרגיה.
לשאלה כיצד החסידות וציפורים אחרות מוצאות את דרכן וכיצד הן יודעות מתי לצאת למסע - אין תשובה ברורה. כנראה שהשעון הביולוגי של הציפורים, המתבטא בשינויים במערכת ההורמונים שלהן, הוא שמורה להן לצאת לדרך. המערכת ההורמונאלית מושפעת משינויים המתרחשים עם חילופי העונות. כמו כן, ציפורים רבות שורדות ונודדות מספר פעמים בחייהן, וכנראה לומדות לזהות סימני דרך כמו נהרות, אגמים, הרים וקולות, ונעזרות בידע הזה למציאת דרכן.
מלבד נדידת הציפורים האופיינית לסתיו, יש חיות נוספות המזוהות עם העונה, וביניהן חילזון השדה. מרבית החלזונות בארץ רדומים במשך עונת הקיץ בתוך הקרקע או על גבעולי צמחייה, אך עם בוא הגשם מתעוררים ויוצאים לחפש אחר מזון ובני זוג (לרוב השבלולים מערכת איברי מין של זכר ונקבה כאחד, והם זקוקים לבן זוג שיפרה אותם).
כפי שראינו, לסתיו יש אופנים רבים והוא מביא עימו חידושים ורענון לקיץ החם. שיהיה סתיו נעים, מלא בהתחלות חדשות והתרגשויות של פריחה.