פס הקול של הקיץ

הקיץ בעיצומו, השמש מכה בעוז, נפשנו כמהה לצל ולירוק, ואם אפשר, אז גם קצת שקט מהעיר הסואנת. יער הוא פתרון מצוין – יש בו צל, הרבה ירוק ו... שקט... או אולי לא?

 

היער בימות הקיץ, כך מתברר, הוא מקום הומה ומטרטר בצקצוק מצרצר, חד גוני, רועם, שאי אפשר לברוח ממנו. אז כן, יש כאלו שזה מטריף את דעתם ויש כאלו שאוהבים אותו ואף מכנים את הקול הזה "זמרה". אבל דבר אחד מוסכם על כולם – זהו פס הקול של הקיץ. קבלו את הציקדה!

קשה לראות אותה, מכיוון שברגע שמתקרבים נאלמת ה"ממטרה", והציקדה פשוט נעלמת מעינינו הודות לצבעי ההסוואה שלה ולקוטן גופה. ובכל זאת – "אם תקרב אליה בזהירות", כותב אמוץ כהן בספרו "חרקים", "תגלה חרק קטן, גוץ, מסורבל, שראשו רחב כגופו וכנפיו שקופות כזכוכית ובצדי בטנו שני מכשירי הצרצור בדמות שלפוחיות בהירות חצויות מערכת נימים מקבילים, שאם תפרוט עליהן בקצה קש יפיקו קטעי צרצור".

 

מדובר בלא פחות מחרק קטן – כשלושה ס"מ אורכו, הנושא שני זוגות כנפיים שקופות, זוג מחושים קצרים, אברי שמע, וכמובן – אברי קול. אבל רק הזכרים מצוידים באברי קול, וזאת, כמובן, כדי למשוך אליהם את הנקבות. הקול האדיר מופק מלוחית זעירה קמורה המחוברת בשריר אל בטן החרק. "התכווצות השריר והרפייתו גורמות להשטחת הלוחית ולהקמרתה בתדירות גבוהה וכתוצאה מכך מושמע קול". (החי והצומח של א"י, כרך 3, חרקים).

אתם בטח שואלים את עצמכם – למה? למה שתרצה הצידקה למשוך אליה את כל טורפי הסביבה בקולה הרם? הרי הצרצור הרם מודיע לכל ציפור וזוחל על הימצאו של טרף עסיסי בטווח של עשרות מטרים. אז זהו, שמתברר שלא, הציקדות הן אינן מתאבדות שיעיות והן בעלות כושר ראייה מצוין המתריע על סכנות קרבות, וכאמור יש להן צבעי הסוואה המאפשרים היטמעות בסביבה.

 

חוץ מזה – מהן סכנות הטריפה אל מול הסיכוי לזכות במעט אהבה בשנת החיים האחת שלהן? כי זאת יש לדעת – הנקבות יבחרו את אבי צאצאיהן על פי כושר זמרתו, ומי ששר חזק וברור אולי שם נפשו בכפו, אבל גם זוכה בנקבה. בנוסף למשחקי החיזור משמשת השירה לתקשורת בין הזכרים עצמם. באמצעות שירתם מודיעים הזכרים על הטריטוריה שלהם לזכרים האחרים. מעין שילוט אודיו המכריז: כאן תפוס!