יאן לנדאו, עארף אבו-רביעה, דוד אבלגון וסעיד אבו-סיאם
לחץ הרעייה ברוב היערות והחורשים במרכז הארץ, בעיקר בהרי יהודה ובחלקים מהשפלה, נמוך מאוד וכמות השרפות גבוהה למדי. קק"ל אימצה רעייה עונתית כאמצעי אסטרטגי למניעת שרפות בדגש על תחזוקת אזורי חיץ. עד 2008, כ-15,000 ראשי צאן של בדואים מהדרום היו רועים ביערות
המרכז בכל שנה. ב-2009, בגלל החלת חובת מילוי תיקי מס הכנסה, רק 10 עדרים, המונים כ-2,100 כבשים ו-300 עזים, הגיעו לרעייה במרכז.
מטרת המחקר הנוכחי הייתה להבין אם יש סיבות נוספות המונעות רעייה עונתית של עדרי הבדואים ביערות המרכז. בסקר נמצא שרעייה במרכז מאפשרת יותר ימי רעייה מזו שבנגב ומפחיתה את הצורך בקניית מספוא ושלפים, אך הביצועים מעט פחות טובים (0.59 לעומת 0.65 ולד משווק בשנה). הכדאיות הכלכלית אינה נמוכה יותר בקרב רועי המרכז בהשוואה לעמיתיהם בנגב.
במשך השנים 2009 ו-2010 רואיינו כל הרועים ביערות השפלה-הרי יהודה ובמקביל חמישה רועים המנצלים מרעה בנגב המערבי. רוב הרועים במרכז לא היו מבוגרים מאוד (גיל ממוצע 56, תחום 47 ‑ 67) ולרובם בנים ממשיכים. המקור של עדרים לרעייה באזור המרכז היה במשולש דימונה-חורה-ערד, שבו קיימת מסורת של נדידה למרכז. מאחר שאשת הרועה נמצאת אתו, הנדידה כרוכה בפיצול המשפחה (בגלל חוק חינוך חובה) וקל יותר לרועים בעלי שתי נשים לנדוד עם העדר.
ב-2010, התקבלו מסקנות ראשוניות: ניתן לשפר מאוד את הרווחיות ואת המוטיבציה של הרועים במרכז על ידי פתרון מספר בעיות ייחודיות: צמצום תמותת צאן מהרעלות, קדחות, טריפות ובייחוד תמותת טלאים וגדיים מקור; הקטנת ההוצאות של העברת העדר מהנגב למרכז וחזרה, אספקת מעקב וטרינרי מטעם קק"ל לעדרים; אספקת מים ישירה על ידי קק"ל; הפניית הדרכה והשקעת מאמץ הסברתי בקרב הרועים.
קק"ל ומשרד החקלאות נרתמו למשימה לבצע את ההמלצות: ניתן אישור לרעות עדרי עזים ארבע שנים רצופות בלי להחזירם לנגב. קק"ל התקינה תשתית למים עבור העדרים והיא רואה עצמה אחראית בלעדית לאספקת מים. תוכננו ונבנו אוהלי מכלאה ניידים המגנים על העדרים מפני קור בלילות החורף; קק"ל מממנת טיפול וטרינרי והובלת עדרי העזים מהנגב לאתרי המרכז ובחזרה; הוחל בשגרת ביקורי מדריכים של שה"מ (שירות הדרכה ומקצוע במשרד החקלאות).
בשנת 2014 רעו כ-7,000 כבשים במרחב מרכז ו-1,350 עזים באזור המטרה, בעיקר בקווי חיץ ביערות.
להורדת המאמר »