פול גינסברג
במהלך 100 שנות ייעור בארץ ניטעו כ- 900,000 דונם של יערות מחט ואקליפטוס רב-תכליתיים. רוב היערות מבוססים על גרעין של 3 – 5 מינים. יערות אלו הצליחו וגדלו בטווח אקולוגי גדול לאורכה של המדינה – מהצפון ההררי הלח (900 מ"מ גשם/שנה) עד לדרום היבש והמדברי (200 מ"מ גשם/שנה). הניסיון המצטבר במשך תקופה זו מלמד, ששיטות ההקמה וממשק היער הסטנדרטיות יצרו נוף יערני אחיד ולא יציב מבחינה אקולוגית. כתוצאה מכך, מדיניות הייעור התפתחה והתאימה עצמה, תוך הבנה שהייעור בישראל חייב להתייחס לעקרונות אלה:
- תנאים ייחודיים ומקומיים של בתי גידול של היער;
תכנון על-פי שימושים ייחודיים עתידיים הנדרשים מהיער;
שמירה על המגוון הביולוגי של החי והצומח ביער והגברתו;
מתן ביטוי לערכים חברתיים, אקולוגיים ונופשיים, בהתאם לצורכי הציבור.
בעקבות ועידת האו"ם בריו-דה-ז'נרו (1992) וההכרזה על "אג'נדה 21 לפיתוח בר-קיימא", אגף הייעור של הקרן הקימת לישראל חותר ליישם מדיניות ייעור אקולוגית בחידוש היערות ובממשקם. מדיניות זו שונה מהמדיניות הקודמת ומאופיינת על-ידי הנקודות הבאות:
- שימוש בסקרים אקולוגיים לפני נטיעה לעומת סקר צמחייה/קרקע בלבד.
- טיפולים מקומיים להכנת שטחי נטיעות לעומת טיפולים מקיפים.
- שימוש בקוטלי עשבים באופן מקומי לעומת שימוש בקוטלי עשבים באופן מקיף.
- נטיעות רב-מיניות לעומת נטיעות חד-מיניות.
- הגדלת השימוש בעצים רחבי עלים טבעיים בנטיעות לעומת שימוש בעצי מחט בלבד.
- הגברת השימוש במקורות של זרעים מקומיים לעומת השימוש במקורות של זרעים מיובאים בלבד.
- הגברת השימוש בהתחדשות ובזריעה טבעית לחידוש היער לעומת השימוש בנטיעות בלבד.
- שימוש בצפיפויות נטיעה משתנות, כדי לגוון את מבנה היער לעומת השימוש בצפיפות סטנדרטית ואחידה.
- שמירתם וטיפוחם של עצי תת היער הטבעיים לעומת השמדת צמחייה טבעית וחוסר התחשבות בה בעת הכנת שטחים לנטיעה.
- השארת שטחים פתוחים ולא נטועים בתוך היער לעומת נטיעות מקיפות על כלל השטח.
- זיהוי בתי גידול של מינים נדירים בתוך היער ושמירתם לעומת טיפולים מקיפים, מתחשבים פחות, בעת הכנת שטחי נטיעות.
- שימוש בעוצמות דילול משתנות במטרה לגוון את מבנה היער לעומת דילולים אחידים.
- שינוי מבנה היער מיער חד-גילי ליער רב-גילי.
- ריסוק ענפים ופסולת יער ומיחזורם בנטיעות לעומת שרפתם.
להורדת הגיליון המלא