"על שני יסודות מרכזיים עומדת שנת השמיטה – שני אבות שרוב הלכות השמיטה הן תולדותיהם – איסור עבודת האדמה, וחובת הפקר הפירות. במצב שיבול אדמת ארץ ישראל הוא מקור המחיה היחיד של יהודי הארץ, הרי שניתוק ממקור המחיה למשך שנה שלמה הוא דרישה קשה ביותר, וניסיון גדול ביותר הדורש מסירות נפש ואמונה גדולה וחזקה.
מצווה קשה זו לא נועדה לנתק אותנו מהארץ ומעבודת אדמתה, אלא להפך, לחבר אותנו בחיבור עמוק ושורשי לארץ ישראל. שנת השמיטה מלמדת אותנו שאנו חיים בארץ מיוחדת, שיש בה וביבולה קדושה וייחוד. שנת השמיטה נועדה לטעת בנו את הידיעה כי ארץ זו שייכת לבורא עולם, שזיכה אותנו בזכות הגדולה והמחייבת לשבת על אדמתו, וישיבה זו, בהיכלו המיוחד של בורא עולם, מחייבת אותנו וצריכה להקרין על התנהגותנו לא רק בשנת השמיטה אלא בכל עת ובכל שעה שאנו זוכים לשבת ולחיות בארץ ישראל – "כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי". (הרב זאב ויטמן).