אברהם דובדבני, יו"ר קק"ל
לא בכדי עצים התקדשו על ידי האדם מששת ימי בראשית, והוא ראה בהם את אחד מפלאי הבריאה. חוסנם, התחדשותם המתמדת מדי שנה, רעננותם ומראם המרשים גרמו ליחס של הערצה. חשיבות מיוחדת ניתנה בתנ"ך לעצי פרי. "כי האדם עץ השדה" (דברים כ, 19) הוא ביטוי המתייחס לעצי הפרי. הוא עוסק בדיני מלחמה ומצור, ואוסר על כריתתם.
אחד הגורמים לשימוש הרב בביטוי "כי האדם עץ השדה" בימינו הוא שירו של נתן זך ז"ל (שנפטר בנובמבר האחרון) המתנגן לו לפי לחן של שלום חנוך, ומתוארת בו הקבלה בין האדם לעץ ובין העץ לאדם, "כמו האדם העץ צומח... כמו העץ הוא שואף למעלה".
המהר"ל מפראג (רב, הוגה דעות ופרשן בן המאה ה-16) היה הראשון שאמר שיש מקום לקרוא את הפסוק בתנ"ך כפשוטו, ולדמות את האדם לעץ. הוא מדמה את האדם ל"עץ הפוך", שכן חיי האדם מתחילים מלמעלה, באשר עיקר החיים האנושיים הוא נשמת האדם: "כי באמת האדם נקרא "עץ השדה"... רק שהוא אילן הפוך כי העץ שורשו למטה תקוע בארץ, ואילו האדם שורשו למעלה כי הנשמה היא השורש שלו... והידיים הם ענפי האילן, הרגליים הם ענפים על ענפים, גופו עיקר האילן" (נצח ישראל פרק ז'). גם ר' יוסף כספי (פרשן ופילוסוף בן המאה ה-14) בחיבורו "משנה כסף", פירש את "כי האדם עץ השדה" כפשוטו. האדם והעץ הם חלק ממשפחת הצמחים: "... כי
האדם עץ השדה, כלומר שהאדם עץ השדה שהוא מין אחד מסוג הצמח כאומרו: כל הבשר חציר" (ישעיהו מ, 6).
הביטוי בהקשרו המקורי אינו מזהה בין העץ לאדם, ועל פי פרשני התורה (רש"י, רשב"ם ואחרים), מופיע כמעין שאלה רטורית שכוונתה לומר שהאדם אינו כמו עץ השדה, כיוון שבניגוד לאדם, העצים אינם משתתפים במלחמה, ולכן בזמן מלחמה יש להימנע מלהשחית עצי פרי בשטח עיר אויב.
התנ"ך משופע בדימויים ובסמליות שמקשרים בין האדם לעץ, כגון: צדיק כתמר יפרח" (תהלים ד, 2), "בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך" (תהלים קכ"ח, 3), "והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו ייתן בעיתו ועלהו לא יבול" (תהלים א, 3), "ושורש צדיקים בל יימוט" (משלי י"ב, 3), "ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משורשיו יפרה" (ישעיהו י"א, 1), "כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים" (שיר השירים ב, 3).
גם חכמים במדרש מציעים דמיון בין עץ לאדם: "וידעו כל עצי השדה – אלו הבריות ... כי אני השפלתי עץ גבוה – זה אבימלך, הגבהתי עץ שפל – זה אברהם ... הפרחתי עץ יבש – זו שרה"
(בראשית רבה נ"ג). "בשעה שכורתין את עץ האילן שהוא עושה פרי [בכל מקום, ללא יוצא מן הכלל] הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע ... בשעה שהנשמה יוצאת מן הגוף הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע" (פרקי דרבי אליעזר ל"ד).
כל הדימויים הן במקרא הן בחז"ל מתייחסים לעצי פרי ולא לעצי סרק, וזאת בעיקר בשל מעמדם הכלכלי והערכי ובשל התועלת והחיוניות שלהם. לעומתם, היער נתפס כמקום עזוב וכבית גידול לסכנות ובעיקר כסמל מנוגד לחקלאות וליישוב הארץ: "והשימתי גפנה ותאנתה... ושמתים ליער ואכלתם חיית השדה" (הושע פ, 14). "ביום ההוא יהיו ערי מעוזו כעזובת החורש והאמיר... והייתה שממה" (ישעיהו י"ז, 9 ).
הקדמונים דאגו בעיקר לאינטרסים הכלכליים והקיומיים שלהם, ומן הבחינה הזאת קולעת ההגדרה הקדמונית המכנה את העצים נטולי הפירות צמחי סרק. בימיהם לא הייתה מודעות ליתרונות ולמעלות השונים של עצי היער כפי שהם רווחים בימינו, והם לא הכירו את משמעותם הערכית וחיוניותם על פי הידוע בעידן המודרני. כיום ניתן בהחלט לכלול את עצי היער בקטגוריה "עץ טוב" כפי שמכונה עץ פרי במקרא, אף על פי שהפרי שהם נותנים אינו אכיל.
ההשוואה בין האדם לעץ תקפה ונכונה לכל עץ לסוגיו השונים, וניתן לכלול גם את עצי היער בכל הדימויים שציינו בקשר לפסוק "כי האדם עץ השדה". יש הרבה מן המשותף לאדם ולעץ במהלך חייהם: תחילתם בזרע, הם זקוקים בצעירותם לתמיכה, לשניהם יש שורש – שורש העץ באדמה ושורש האדם קשור למקום הולדתו, למשפחתו ולתרבותו, והעצים, כמו בני האדם, מסיימים את מחזור חייהם ומתים. הדמיון בין העץ לאדם משתקף גם בלשון. על שניהם אומרים: פורח, צומח,
קמל, נובל, מזדקן, מת וכיו"ב. הדימוי החיובי בין האדם לעץ (כל עץ) מוצא את ביטויו גם בשמות הניתנים לילדים בדורות האחרונים: אורן, אלון, ארז, רותם, אלה, ועוד.
"וכי תבואו אל הארץ ונטעתם..." (ויקרא י"ט, 23)
בראשית תקופת ההתיישבות החלוצית בארץ ישראל העלו המתיישבים על נס את עבודת האדמה והחקלאות, והחלו בפעולות ייעור כדי לגאול את הארץ מן השממה. פיתוח זה הביא עימו גם התייחסות אל ערכיו האסתטיים של הנוף על מרכיביו השונים. החל באמצע המאה ה-19 אנו עדים לנטיעות ייעור נרחבות שלוו באקלום עצי יער, שהובאו מחלקי עולם אחרים. בד בבד, הנטיעה תפסה מקום מרכזי בחינוך הציוני בארץ ישראל. מערכת החינוך אימצה את נטיעות השתילים ברחבי הארץ כאקט וכסמל מרכזיים לקשר בין העם לארצו.
מנהג הנטיעות בט"ו בשבט מצטייר בעיני רבים כמקובל מדורי דורות, ואין זה כך. בשנת תרס"ה (1905) הכריזו הסתדרות המורים וקק"ל על ט"ו בשבט כחג נטיעות בכל בתי הספר ברחבי הארץ, ומאז נוסדה מסורת של יציאת ילדי ישראל לנטיעות ביום זה. כך ניתן לנטיעות ממד חינוכי של שיתוף הילדים הלכה למעשה ביישוב הארץ, בפיתוחה ובעלייה בזיקה שלהם לארץ ישראל.
לאור דברינו במאמר זה על הקִרבה והקשר שבין האילן לאדם על היבטיו השונים, נראה לנו כי יש בכוחם של נטיעת עץ וליוויו במהלך צמיחתו להנחיל ממד ערכי התפתחותי בבניין האישיות
של הילד הנוטע. מעבר לחיזוק הקשר של הילד לארצו, מעבר להעצמת רגישותו לסביבה, מעבר לתרומתו לעיצוב ולייפוי הנוף, הקשר האישי שנוצר על ידי שתילת העץ וליווי העץ בהדרכה
נכונה משתילתו ועד שהוא עולה מעלה מעלה, יש בהם כדי לאפשר הפנמת קודים חיוניים בבניין האישיות:
- הכרה בכך שלמרות ריבוי העצים קיימים שוני וייחודיות של כל עץ ועץ בצורתו, בגובהו, בעליו, בצבעי פריחתו והתרשמות מהעץ הנוסך ביטחון ומעניק שלווה, צל ומרגוע.
- התבוננות בעצים שניצבים בשטח בתהפוכות מזג האוויר, מלמדת כיצד הם מתמודדים בחום הקיץ הלוהט, ברוחות חזקות ובקור החורף, עוברים משברים ומתחדשים וצומחים לאחריהם.
- ההתבוננות בעצים מראה אותם עומדים בשלכת, ולאחר מכן גם חווים לבלוב ופריחה המבטיחים רעננות וצמיחה לתפארת. העצים מעמיקים שורשים, ובדיהם המתחדשים מקרינים חיות.
"...ואני גזעו אחבוק,
ואלחש לו: - רע טוב,
הוי למדני-נא רב כח
ראש אחר סופה לזקוף
וכמוך שוב לפרוח,
ולבלוב, לבלב בלי קץ-
הוי למדני נא העץ."
(מתוך: אילני, בנימין טנא)
השנה, 2021, אנו מציינים 120 שנים לקק"ל, ועל כן החליטה קק"ל לשוב ולפעול גם במסגרות של החינוך הפורמלי. ברצוננו להטמיע מסורת במערכת החינוך, שכל תלמיד ותלמידה בגיל
בר מצווה ובת מצווה ישתלו עץ אישי ביער בקרבת מקום מגוריהם, וילוו אותו בכל שלבי התפתחותו. על נטיעה זו יקבלו תעודת נטיעה למזכרת, שתשמש גם תזכורת למחויבות לעץ
ולליווי גדילתו.
קק"ל – "היערן של המדינה" – מוסיפה בשנה זו משמעות נוספת למשימות הייעור. מעבר למשמעויות השונות שהתווספו לאורך השנים: המשמעות הסביבתית על היבטיה השונים (גזי
חממה, אקלים, מים, סחף קרקע וכיו"ב), המשמעות הלאומית (שמירה על קרקעות הלאום) והמשמעות החברתית (איכות חיים, "ריאות ירוקות", פנאי ונופש), נוסיף את המשמעות
החינוכית בעיצוב דור העתיד של "נפש בריאה בגוף בריא", בעל ערכים, רגישות ויכולת התמודדות עם אתגרי החיים.