עתידנו תלוי בעצים – תסתכלו על טבריה וצפת

לפחמן הדו-חמצני יש תרומה אדירה להתחממות כדור הארץ. פחמן דו-חמצני נפלט באופן טבעי מיצורים חיים, מסלעים, ממקורות מים, מביצות, מהרי געש וכן הלאה, אך בעשורים האחרונים שריפת דלקים, כריתת יערות ופליטות של תעשיות שונות העלו את שיעורו של גז זה באטמוספירה בצורה מסוכנת, המשפיעה לרעה על האקלים הגלובלי.

זוהי הנקודה שבה נחלצים לעזרה העצים. בעזרת הפוטוסינתזה העצים הם המכשיר היעיל והנפוץ ביותר להשבת הפחמן הדו-חמצני אל הקרקע. במספרים, ממחקריו של חתן פרס ישראל פרופ' דן יקיר, עלה שהיערות בישראל קולטים 4% מפליטת הפחמן הדו-חמצני בשטחה, או שלושה מיליון טונות פחמן דו-חמצני מתוך 78 טונות שנפלטים אצלנו בכל שנה ממפעלים, מתחנות כוח, מכלי רכב פרטיים וציבוריים וממקורות מזהמים נוספים. 4% - מצלצל כמו מספר קטן? נהפוך הוא! אין שום אמצעי אחר שמתקרב להיקף העבודה שעושים העצים בקליטת הפחמן הדו-חמצני, וכל זה בהליך טבעי ו"אוטומטי", חינם אין כסף.

בואו נדבר על יעדים. למען ביתנו המשותף, המכונה גם "כדור הארץ", ולמען בריאותם של אזרחי ישראל והאנושות בכלל, מדינת ישראל התחייבה להגיע ל-0% פליטה של גזי חממה (שהפחמן הדו-חמצני הוא אחד העיקריים שבהם) עד שנת 2050. למטרה זו ישנם שני רכיבים: הפחתת הפליטות באמצעות מעבר לאנרגיה מתחדשת ולמכוניות חשמליות, חיסכון בחשמל בבתים ופעולות מנע נוספות, ובמקביל, הגברת הקליטה של הפליטות. אלא שהרכיב השני כמעט ונעדר מהשיח, וזאת על אף חיוניותו וקלות הביצוע. למעשה, כל מה שצריך הוא פשוט לטעת עוד ועוד עצים.

במבט גלובלי, האוקיינוסים מהווים גם הם מכשיר נפלא לקליטת פחמן דו-חמצני, עם כושר ספיגה שקטן רק במעט מזה של העצים, וכיום אין בנמצא שום טכנולוגיה שמתחרה באוצרות הקליטה הטבעיים הללו. כדי לסבר את האוזן, כדור הארץ פולט כ-40 מיליארד טונות פחמן דו-חמצני בשנה, רק 20.7 מיליארד טונות נספגים בחזרה – 11.5 מיליארד טונות על ידי היערות ו-9.2 מיליארד טונות על ידי האוקיינוסים. אלא שמחקרים מראים שדווקא באזורנו לא רק שהים התיכון אינו קולט פחמן דו-חמצני, אלא שהוא אף פולט כזה כתוצאה מהתחממותו ומעליית החומציות של מימיו. לכן, הישראלים נותרים עם מושיע טבעי אחד: העץ.

המדען הראשי של קק״ל ד"ר דורון מרקל ביצע סדרת חישובים שאת תוצאותיהם המחיש בצורה שאינה מותירה כל מקום לספק בנוגע לתפקידם המכריע של העצים בסיפור. ד״ר מרקל, שגדל בקיבוץ אפיקים שלחופי הכינרת ומשך שנים רבות ניהל את מערך הניטור והתפעול של הכינרת ושל רשות המים, בחן את המקרה הפרטי של אגן היקוות הכינרת ואגמון החולה.

כשלקח ד"ר מרקל את הנתונים המוכרים על אודות קליטת פחמן דו-חמצני של דונם מיוער והכפיל את המספר בשטח הכולל של אגן היקוות הכינרת, הוא קיבל את התוצאה הבאה: היערות באגן קולטים 0.3 מיליון טונות (300,000 קילוגרם) של פחמן דו-חמצני בשנה, כמות שוות ערך לפליטה של 75,000 תושבים (באזורים ללא תעשייה כבדה), או של כל תושבי טבריה וצפת גם יחד. במילים אחרות, היער באזור הכינרת מאזן את פליטות הפחמן הדו-חמצני של תושבי שתי הערים הצפוניות.

מוקסם מתוצאות החישובים, המשיך ד״ר מרקל ובחן את אגמון החולה, המוכר לו היטב מעבודת הדוקטורט שלו, ואשר נוצר על ידי קק״ל במסגרת פרויקט אדמות הכבול, על מנת לסייע לחקלאות באזור. אזורים לחים, כמו אגמון החולה, קולטים יותר פחמן דו-חמצני, בהתאם לגודלם. המדען הראשי של קק״ל חישב את קליטת הפחמן הדו-חמצני של האגמון, בתוספת הקליטה של גוף המים הביצתי המצוי בשמורת החולה, ואז הוסיף אל המשוואה נתון נוסף: פרויקט אגמון החולה ייצב מסביב לאגמון את קרקעות הכבול, שעד לשנות ה-90 התבלו ונשרפו בשטח של כ-30 קמ"ר, ובכך פלטו פחמן דו-חמצני. לכן, ד״ר מרקל לקח בחשבון גם את כמות הפחמן הדו-חמצני שפליטתה נמנעה בעקבות ייצוב הקרקעות.

התוצאה: באזור האגמון וגוף המים הביצתי שבשמורת החולה מתקבעים בכל שנה 0.2 מיליון טונות (200,000 קילוגרם) של פחמן דו-חמצני. כמות זו של קליטה מאזנת את הפליטות השנתיות של 50,000 איש, או של כל תושבי קריית שמונה והמועצה האזורית גליל עליון.

המסקנות העולות מחישוביו של ד״ר מרקל ברורות: ישראל זקוקה לעוד עצים, המשאב המוביל בקליטת פליטות פחמן דו-חמצני, שיאזנו את פליטותיהם של תושבי המדינה, ונוסף על כך – יש לשמר את הסביבות הלחות שלנו, כדוגמת אגמון החולה. סביבות אלה מאוימות על ידי ההתחממות הגלובלית, אך דווקא הן יכולות לסייע במאבק במשבר האקלים. עוד מעלים החישובים שט״ו בשבט, שאיכשהו התקבע בתרבות הישראלית כמעין ״חג סוג ב׳״, הוא כנראה החג החשוב ביותר לעתיד שלנו ושל ילדינו.

רוצים לקרוא מאמרים נוספים שכתבו צוות המדען הראשי של קק"ל? לחצו כאן»