מוקסם מתוצאות החישובים, המשיך ד״ר מרקל ובחן את אגמון החולה, המוכר לו היטב מעבודת הדוקטורט שלו, ואשר נוצר על ידי קק״ל במסגרת פרויקט אדמות הכבול, על מנת לסייע לחקלאות באזור. אזורים לחים, כמו אגמון החולה, קולטים יותר פחמן דו-חמצני, בהתאם לגודלם. המדען הראשי של קק״ל חישב את קליטת הפחמן הדו-חמצני של האגמון, בתוספת הקליטה של גוף המים הביצתי המצוי בשמורת החולה, ואז הוסיף אל המשוואה נתון נוסף: פרויקט אגמון החולה ייצב מסביב לאגמון את קרקעות הכבול, שעד לשנות ה-90 התבלו ונשרפו בשטח של כ-30 קמ"ר, ובכך פלטו פחמן דו-חמצני. לכן, ד״ר מרקל לקח בחשבון גם את כמות הפחמן הדו-חמצני שפליטתה נמנעה בעקבות ייצוב הקרקעות.
התוצאה: באזור האגמון וגוף המים הביצתי שבשמורת החולה מתקבעים בכל שנה 0.2 מיליון טונות (200,000 קילוגרם) של פחמן דו-חמצני. כמות זו של קליטה מאזנת את הפליטות השנתיות של 50,000 איש, או של כל תושבי קריית שמונה והמועצה האזורית גליל עליון.
המסקנות העולות מחישוביו של ד״ר מרקל ברורות: ישראל זקוקה לעוד עצים, המשאב המוביל בקליטת פליטות פחמן דו-חמצני, שיאזנו את פליטותיהם של תושבי המדינה, ונוסף על כך – יש לשמר את הסביבות הלחות שלנו, כדוגמת אגמון החולה. סביבות אלה מאוימות על ידי ההתחממות הגלובלית, אך דווקא הן יכולות לסייע במאבק במשבר האקלים. עוד מעלים החישובים שט״ו בשבט, שאיכשהו התקבע בתרבות הישראלית כמעין ״חג סוג ב׳״, הוא כנראה החג החשוב ביותר לעתיד שלנו ושל ילדינו.
רוצים לקרוא מאמרים נוספים שכתבו צוות המדען הראשי של קק"ל? לחצו כאן»