לאורך כל ההיסטוריה הייתה ירושלים במרכז הכמיהה של העם היהודי, אך דרכי ההגיעה אליה היו תמיד קשות ומאתגרות. מה הפך את ירושלים למרכזית כך כך בהוויה היהודית ולמקום שחשוב כל כך להילחם עליו?
*תוכני הפעילות מיועדים לצורכי הדרכה והוראה בלבד, ואין לעשות בהם כל שימוש אחר מעבר לשימוש זה
שאלו: מה אתם רואים לפניכם בתמונה?
התמונה מתוך אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית
מסכת חגיגה, העוסקת בשלושת הרגלים, נפתחת בעלייה לירושלים:
אם נצא למסע בזמן נראה שלאורך כל ההיסטוריה, מימי בית המקדש הראשון, הייתה ירושלים במרכז הכמיהה של העם היהודי. כבר בספר שמות מצווה עם ישראל לעלות בשלושת הרגלים למקום בחירתו של ה'. אולם רק לאחר ששלמה בונה את בית המקדש נקבעת ירושלים כמוקד העלייה לרגל. עיסוק במצוות העלייה לירושלים ממשיך גם בימי התלמוד.
מסכת חגיגה, פרק א'א,א: הכול חייבין בראייה--חוץ מחירש שוטה וקטן, וטומטום, ואנדרוגינוס, ונשים, ועבדים שאינן משוחררין, והחיגר, והסומא, והחולה, והזקן שאינו יכול לעלות ברגליו. איזה הוא קטן--כל שאינו יכול לרכוב על כתפו של אביו, ולעלות מירושלים להר הבית, כדברי בית שמאי; בית הלל אומרין, כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו, ולעלות מירושלים להר הבית, שנאמר "שלוש רגלים" (שמות כג, יד) א,ב בית שמאי אומרין, הראייה שתי כסף, והחגיגה מעה כסף; בית הלל אומרין, הראייה מעה כסף, והחגיגה שתי כסף.
יומני הרצל, 1989
"בחום איום נסענו אחר כך ברכבת לירושלים. שעה תמימה עברה עד לעצם יציאת הרכבת מן התחנה ביפו. היה זה עינוי בתא הצר והעמוס. בדרך, לאורך הנסיעה בתוך השממה המדכדכת, עלה חומי וככל שהתקדמנו אל תוך השבת קדחתי יותר ויותר וחולשתי גברה. שהרי בגלל האיחור ביציאת הרכבת נכנסנו את תוך השבת, למגינת לבו של וולפסון. הגענו לירושלים לאור הירח המלא. רציתי מאד לעשות את מחצית השעה מן התחנה למלון בנסיעה, אלא שפני האדונים גילו אי רצון נאלצתי להחליט לצעוד העירה עייף וקודח. התנודדתי כהוגן על מקל ההליכה שלי ואילו את זרועי השנייה תמכתי לסירוגין על זרועותיהם של וולפסון ושל שו"ב. למרות התשישות עשתה עלי ירושלים העטויה דוק של ירח, על קווי הרקיע המופלאים שלה, רושם עז. נפלאים הצללים של מצודת ציון, של מגדל דוד, הרחובות מלאו המון יהודים המטיילים להנאתם לאור הירח"
יומני הרצל, 1989:"בשלוש וחצי נסעתי עם וולפסון ובודנהיימר והמתיישב ברוזה אל המושבה יפת הנוף אך הענייה עדיין מאוד מוצא, שם החל הצעיר האמיץ הזה [ברוזה] לפני ארבע או חמש שנים, לעבד את הקרקע הנידחת והנוקשה הזאת [...] הנסיעה מירושלים למוצא בדרך הציורית הזאת, המזכירה קצת את הפירינאי, חלפה בקלות [...] במוצא, על חלקתו של ברוזה, על צלע הגבעה, נטעתי ארז צעיר. וולפסון נטע דקל קטן. ערבים אחדים סייעו לנו, וגם המתיישבים ברוזה וכץ. שבנו לירושלים בחשכת הליל"
קשה לנו לחשוב על הדרך לירושלים מבלי לראות נוף מיוער, ירוק והררי. נוף זה טבוע היטב בתרבות שלנו, מופיע בשירים ובסיפורים המתארים את ירושלים ואת הדרך אליה. אולם אם נסתכל על תמונות היסטוריות של שער הגיא נבין שלא תמיד אלה היו פני הדברים. ייעור הרי ירושלים החל במסגרת מפעל הייעור של קק"ל במטרה להבטיח את שייכותן של הקרקעות הנרכשות לבעלות יהודית.
התבוננו בתמונות שלפניכם, האם הן דומות למה שאנחנו מכירים היום?
שער הגיא בשנת 1939
שער הגיא בשנות ה-70. צילום: דוד רובינר
שני הקטעים שלפנינו ממחישים את קשיי הלחימה והמאבק העיקש:
כתבי בן גוריון"בפעולת 'נחשון' נפרצה הדרך לירושלים ונכבש הקסטל, אם כי באחד הימים הראשונים הוא עבר כמה פעמים מיד ליד. באחד הקרבות בהר זה נהרג המצביא של הכנופיות הערביות עבד אל קאדר אל חוסייני. הוחש מלאי רב של מזון לירושלים, ומלאי זה נתן אפשרות ליהודי ירושלים לעמוד במצור החדש שבא עם הפלישה. המעוות של מאות שנים לא תוקן בימים אחדים. סביבת ירושלים היתה זרועה המון כפרים ערביים — ועד לפני צאת האנגלים נותקה שוב התחבורה היהודית בכביש תל אביב ירושלים. היתה לי הזכות לבוא לירושלים בשיירה האחרונה, ימים אחדים לפני פסח, וכבר לא יכולתי לחזור אלא במטוס. ב-15 במאי החלה הפלישה וכל עצמת הלגיון הערבי, כשהוא מצויד בתותחים בריטיים, הופנתה נגד ירושלים היהודית. אין מן הצורך לספר לכם מה עבר על ירושלים בימים שבין הכרזת המדינה עד ההפוגה הראשונה באחד עשר ביוני, ובאיזו גבורה עילאית עמדו יהודי ירושלים"כתבי דוד בן-גוריון, בתוך הספר "ירושלים בתש"ח: מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר", בעריכת מרדכי נאור ובהוצאת יד בן צבי
באב אל וואד / חיים גורי
פה אני עובר, ניצב ליד האבן.כביש אספלט שחור, סלעים ורכסים.ערב אט יורד, רוח ים נושבתאור כוכב ראשון מעבר בית מחסיר.באב אל וואד,לנצח זכור נא את שמותינו,שיירות פרצו בדרך אל העיר.בצידי הדרך מוטלים מתינו.שלד הברזל שותק כמו רעי.פה רתחו בשמש זפת ועופרת.פה עברו לילות באש וסכינים.פה שוכנים ביחד עצב ותפארת,משוריין חרוך ושם של אלמוני.אל וואד...ואני הולך, עובר כאן חרש חרשואני זוכר אותם אחד אחד.כאן לחמנו יחד על צוקים וטרשכאן היינו יחד משפחה אחת.באב אל וואד...יום אביב יבוא ורקפות תפרחנה,אודם כלנית בהר ובמורד.זה אשר ילך בדרך שהלכנואל ישכח אותנו, אותנו באב אל וואד.באב אל וואד...
"קחו לכם יום, קחו לכם יומים / לבשו לכם כובע,משקפי שמש ונעלים / טפסו על רכבת, אוטובוס או אופנים / וביחידות, בקבוצות או בשניים /עלו ושאלו שלום ירושלים"מתוך: חיים חפר, ירושלים של כולם