שנת שמיטה חלה אחת לשבע שנים. פירושה המילולי של המילה "שמיטה" הוא עזיבה, נטישה, שביתה. בשנה זו מצווה האדם לעזוב ולשמוט את אחיזתו בנכסיו הגשמיים, לשבות מעיבוד הקרקע ולתת לה מנוחה. בו-בזמן הוא מצווה ליהנות מפרייה הטבעי ולפתוח את השדות לאדם ולחיה.
השמיטה (מצוות שביעית) מונה שלושה ציוויים יסודיים וציווי רביעי נוסף, הנגזר מהם:
- שמיטת הארץ – השבתת עבודת האדמה: "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'" (ויקרא, כה, ב); "שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ" (ויקרא, כה, ה).
- שמיטת היבול – הפקרה של תנובת האילן והשדה. בעל השדה מתיר לכל החפץ לבוא לשדהו וליטול מהפירות ומהיבול: "אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֵת-עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר" (ויקרא, כה, ה); "וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ" (שמות, כג, יא).
- שמיטת כספים – ויתור על חובות הלווה כלפי המלווה: "וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת-אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ" (דברים, טו, ג).
- קדושת פירות השביעית – חל איסור על סחר בפירות שביעית: "תִּהְיֶה כָל-תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל" (ויקרא, כה, ז) – לאכילה ולא לסחורה ולא להפסד.
התורה דורשת מעובדי השדה לשבות מכל מלאכת האדמה ולהשבית את הקרקע. בשנה זאת חלות מצוות שביעית, האוסרות כל עיסוק שהוא הנוגע להתערבות מלאכותית של האדם בהתפתחותם הטבעית של גידולי הארץ השונים. לפי המצווה, אסור לבצע 11 מלאכות: זריעה, זמירה, קצירה, בצירה, חפירה, חרישה, סיקול, הברכה, הרכבה, נטיעה, זיבול. מלאכות השומרות על המצב הקיים של הצמח ומונעות ממנו הפסד או מוות – מותרות. אולם מלאכות שנועדו להשביח את הצמח – אסורות.
לשנת השמיטה, בדומה למועדים אחרים שהיהודים שובתים בהם מכל מלאכה (שבת, יום הכיפורים), יש משמעות מאזנת. אחרי שש שנים שבהן הארץ מתנהלת במרוץ אחר הישגים, תוצאות וממון, באה שנת השמיטה ומביאה עימה שינוי מוחלט. היא מביאה עימה שחרור, הזדמנות לשוויון בין כל תושבי הארץ ועזרה לעניים.