1910-1901

בקונגרס הציוני החמישי שנתכנס בבאזל, שווייץ, בדצמבר 1901 נתקבלה החלטה על ייסוד קרן קימת לישראל. בעשור הראשון לקיומה מתבסס מעמדה של קק"ל כארגון שמטרתו רכישת קרקעות בארץ ישראל בשם העם היהודי ולמענו.

האם זו היתה מכת הפטיש של היושב ראש, בנימין זאב הרצל, שהרעידה את הלבבות בין באי הקונגרס הציוני החמישי, שנתכנס בבאזל בדצמבר 1901, או אולי היו אלה דמעותיו של יונה קרמניצקי שבזכותן נפל הפור – וקם אחד המוסדות הגדולים, שהיה לכלִי העבודה של ההסתדרות הציונית בארץ-ישראל?

צירי הקונגרס, שהגיבו במחיאות כפיים סוערות על תוצאות ההצבעה לייסוד קרן קימת לישראל, ידעו שזהו רגע גדול. רגע שבו הציונות שׂמה את פעמיה לארץ-ישראל – לא רק במילים ובהכרזות, לא רק בדיונים ובהחלטות, אלא בגאולת האדמה באמצעותה של קרן לאומית, של העם ולמען העם.

לקריאה נוספת על "אוצר התיישבות היהודים" בספר "הבנק", הבנק העברי שנוסד תחת הנהגתו של בנימין זאב הרצל בקונגרס הציוני השני (1898) לחצו כאן

הקונגרס הציוני הראשון מתכנס בבאזל, 1897. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל

קולו של בנימין זאב הרצל הדהד באולם הקאזינו של באזל, שבו נאסף הקונגרס. בנאומו אמר, כי הגיעה השעה להגשים את התוכנית ליצירת "הקרן הלאומית". העם, כך אמר, "יהיה לא רק המנדב, אלא גם בעליו של הון תכליתי זה לעולם". כשירד מן הדוכן, עלו זה אחר זה נציגי העם היהודי ונשאו דברים בעד ונגד. אחרי ארבעה ימים של דיונים, הרגישו רבים מהצירים שכאן יקום או ייפול מפעל חשוב, אולי החשוב ביותר, שיחזיר את עם ישראל לאדמתו. כך, למשל, הסביר הציר ד"ר שליט, כי הקרן תהיה "קניין עד לעם היהודי. בכספיה לא ישתמשו אלא לקניית קרקעות".

על אף העובדה שהיו להצעתו של שפירא תומכים רבים, היה לה מתנגד אחד. המשפטן מכס בודנהיימר תבע ניסוח משפטי מדויק של מטרות הקרן לפני שזו תאושר, ומשום כך נדחתה ההצבעה על הקמת הקרן מקונגרס לקונגרס. גם באותו יום חורפי, גשום וקר היו שהציעו לדחות פעם נוספת את ייסוד הקרן, מפני שהתקנון המגדיר את סמכויותיה לא היה מנוסח ומעובד. ב-81 קולות בעד מול 54 נגד הצליח בודנהיימר להעביר החלטה לדחות את ההצבעה על הקמת הקרן לקונגרס הציוני הבא.

בנימין זאב הרצל לא נכח באולם כאשר נפלה ההחלטה, ואחד מצירי הקונגרס מיהר להודיע לו על כך. הוא גם סיפר לו, באכסדרה של הבניין, שיונה קרמניצקי, הציר מווינה שניסה להוביל את ההצעה לאשר את הקמת הקרן, פרץ בבכי כששמע ששוב נדחתה ההחלטה.

הבניין בבאזל שבו התכנסו הקונגרסים הציונייים הראשונים. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל

הרצל, שראה איך בדמעותיו של קרמניצקי משתקפת ארץ-ישראל, מיהר לשוב לאולם. את הפתרון הציע לו סגנו ועוזרו הנאמן, דוד וולפסון. וולפסון, לימים הנשיא השני של ההסתדרות הציונית, הציע כי ההצבעה תיעשה מחדש ותחולק לשניים: תחילה יצביעו צירי הקונגרס בשאלה העקרונית האם לייסד את הקרן או לא, ורק אחר כך ידונו בתפקידיה. הרצל דחק בחברי הקונגרס להחליט, כדי "שלא נתפזר שוב באפס מעשה, אחרי שנים של חיפוש אפשרות להקמתה של קרן לאומית זו". הפעם, הוא פנה בלהט לצירי הקונגרס החמישי, "אין אנו רוצים להתפזר שוב בלא ליצור את המפעל".

לאחר דיון ארוך הוא שאל את באי הקונגרס: "הרוצים אתם שנתחיל את פעולת קרן קימת תכף ומיד או לא?". רבים בקהל ענו לו בחיוב, ואחר כך הוא הוסיף: "ברשותכם להחליט לדחות את הקמת הקרן לעוד שנתיים או עד לימות המשיח", ומכל קצווי האולם נשמעה "מקהלה" של צירים ששאגו "לא". מעוּדד מתגובת הצירים, העלה להצבעה את ההצעה הקובעת, כי "הקרן היא רכוש העם היהודי כולו". חברי הקונגרס הצביעו, ובאולם שררה דממה דקה, כאילו כאן, ברגע הזה, נחרץ גורלן של ארץ-ישראל ושל התנועה הציונית.

כאשר הודיע הרצל על תוצאות ההצבעה – 105 קולות בעד, 82 קולות נגד – הדהדו באולם הקונגרס מחיאות כפיים סוערות. בשעה שבע וארבעים דקות, ב-29 בדצמבר 1901, י"ט בטבת תרס"ב, הכריז: "נוסדה הקרן הלאומית-יהודית". כך היה התאריך הזה ליום הולדתה וחגה של קרן קימת לישראל. בצירוף מקרים נדיר, היה היום הזה כבר ליום חג של ארץ-ישראל – באותו היום בשנת תרל"ח - 1878, נחרש התלם הראשון בפתח תקווה, וכך היה יום התלם גם ליום הקרן. אותו יום, בהבדל של 23 שנים – אבל חג אחד, חג לאדמתה של ארץ-ישראל.

ארבע שנים לאחר שרשם ביומנו, בתום הקונגרס הציוני הראשון, כי בבאזל ייסד את מדינת היהודים, ייסד הרצל – באותה עיר ממש – גם את הקרן, שכעבור חמישים שנה קבעה, במידה רבה, את גבולותיה של המדינה שחזה.

כבר בקונגרס הציוני הראשון העלה צבי הרמן שפירא, פרופסור למתמטיקה באוניברסיטת היידלברג בגרמניה, את ההצעה להכריז על קרן לאומית ועממית, אבל מרקיעת שחקים בחזונה, לרכישת אדמות בארץ-ישראל. הקונגרס קיבל את הצעתו בהתלהבות וקבע שיש "צורך מיוחד בייסוד קרן לאומית ובנק יהודי", אבל הטיל על הוועד הפועל הציוני להכין הצעה מפורטת לקראת הקונגרס הבא.

הרצל עצמו נלהב מאוד מהצעתו של שפירא, אבל לא מיהר להעלות שוב את הנושא לדיון בקונגרסים הבאים, אולי משום שקיווה לקבל קודם כל זיכיון מהסולטן התורכי להקים את מדינת היהודים. המגעים המדיניים לקראת האפשרות הזאת קדמו בעיניו להקמת הקרן. הוא סבר שרק כאשר ישיג את הזיכיון ויהודים יעלו לארץ-ישראל, יהיה צורך בקרן בעלת "אופי לאומי-כללי", כדברי שפירא, שתרכוש אדמות.

בחורף 1901, עם כינוסו של הקונגרס הציוני החמישי, הזיכיון שחלם עליו נראה רחוק, ומשום כך החליט יונה קרמניצקי, תעשיין ומהנדס חשמל במקצועו, לדחוק בהרצל ובמנהיגי התנועה הציונית החדשה להקים את הקרן שתשיב את האדמה לבעלות העם, בלי קשר לכל צעד מדיני אחר. קרמניצקי, שראה בעיני רוחו את האדמה של ארץ-ישראל, ידע שהדרך הבטוחה ביותר להגיע אליה היא לא באמצעות פוליטיקה בין-לאומית, אלא באמצעות הלב של העם וגעגועיו לאדמתו.

כעת – לאחר שהקונגרס אישר את הקמת הקרן – הודיע קרמניצקי הנרגש שהוא תורם עשר לירות שטרלינג, וזו התרומה הראשונה שנרשמה לחשבון הקרן. גם הרצל מיהר לבשר על תרומתו, וכך עשה עוזרו, דוד וולפסון. מיד לאחר שהתקבלה ההחלטה ההיסטורית על הקמת הקרן, עלו על במת הנשיאות צירים ממדינות שונות – ביניהם רבים שדקות אחדות קודם לכן הצביעו נגד הקמתה – ומסרו את תרומותיהם. התרומות האלה ממלאות את הדף הראשון בכרך הראשון של ספר הזהב.

בישיבה אחרת של אותו קונגרס נבחר יונה קרמניצקי למנהל הקרן. רבים מחברי הקונגרס ראו במי שכל כך התעקש על הגשמת חזונו של שפירא את האיש הנכון ובזמן הנכון. כעבור חודש הוא הקים לשכה ראשית בווינה והחל לחפש דרכים כיצד לקרב את הקרן אל הלבבות הציוניים. היה לו ברור כי הקרן, כפי שהוגדרה, תוכל לבצע את משימותיה רק בזכות תרומות של העם היהודי, ולשם כך הציע שלושה מפעלים ייחודיים שמלווים את הקרן מאז שנתה הראשונה. הוא יזם את ספר הזהב של הקרן, שבו הציע לרשום בעלי שמחה בתמורה לתרומה שלהם, או של מברכיהם, למען רכישת אדמות בארץ-ישראל.

דמי הרישום בספר היו בעיניו ביטוי סמלי להשתתפותו של הנרשם במפעל הציוני, כאשר הרישום והתרומה משמשים גם מתנה וגם תעודת כבוד. באותה עת ממש עלה במוחו של קרמניצקי רעיון נוסף שיעביר, באופן מוחשי ביותר, את סמליה ואת תמונותיה של קרן קימת לעולם היהודי כולו. בבית דפוס מקומי בווינה הדפיס את בולי קרן קימת, שרכישתם – לצורך שימוש במסמכים רשמיים של המוסדות הציוניים ולצורך שימוש במכתבים בין יהודים במושבות העלייה הראשונה – תאפשר לקרן להשיג עוד מימון לפעולותיה.

צירי הקונגרס הציוני החמישי. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל
הבול הראשון שהנפיק, בול ציון, הודפס ב-30 מיליון עותקים, והופץ בכל רחבי העולם היהודי של אז, ויהודים רבים הדביקו אותו על מכתביהם לצדם של הבולים הרשמיים של המדינות שמהן נשלחו המכתבים או הגלויות. הסכומים שנאספו ממכירתו לא היו גדולים, בעיקר בגלל ערכו הנמוך אז, כערכו של הבול הזול ביותר בכל מדינה שבה הופץ, אך קרמניצקי ראה בכך דרך טובה לקירוב קרן קימת אל העם, שהוא התורם והוא הבעלים של הקרן. בעיניו היה הבול מכשיר תעמולתי חשוב, שכפריט אספני יחזיר את לבו של העם אל הנופים המצוירים על הבול ויקרב אותו אל הסמלים הציוניים המוטבעים בו.

כך פתח היושב ראש הראשון של הקרן גם באיסוף כספים וגם בפעילות חינוכית ענפה שחיברה בין העם שיושב גולה לבין האדמה הרחוקה של ארץ-ישראל. הוא האמין שתמונה קטנה או סמל קטן, אשר חוצים יבשות ומגיעים למרחקים גדולים על כנפי המכתבים, יעבירו לכל פינה בעולם את דבר קיומה של הקרן ואת המטרה שאליה היא חותרת – ארץ-ישראל. תמונות של נוף הארץ היו מונחות דרך קבע על שולחנו, ובכל צעד חינוכי וארגוני שיזם הרגיש כאילו הוא מתקרב אל התמונות הסטטיות, הקודרות והאפורות – ומכניס אליהן את התנועה הציונית.

יונה קרמניצקי מצא עוד דרך לעודד את תרומתם של יהודים בכל קהילה. הוא בחר לאמץ את הרעיון של חיים קליינמן, פקיד בנק מגליציה המזרחית, להעמיד בכל בית קופסה, בדומה לקופסת רבי מאיר בעל הנס, ועליה הכתובת "קרן לאומית". קרמניצקי מיהר להזמין ממפעל למתכות קופה קטנה, שבזכות צבעה הכחול זכתה לשם הקופסה הכחולה.

בית החרושת ייצר בעבורו מאות קופסאות כאלה, והוא העביר אותן כמעט לכל הקהילות באירופה ולמעשה לכל מקום שבו ישבו יהודים. היה לו ברור כי התרומות שיגיעו מן הקופסה הכחולה ימלאו אמנם רק חלק קטן מתקציבה של הקרן, אבל חשיבותן רבה בחינוך הציוני וביצירת קשר וזיקה בין יהודי הגולה לבין ארץ-ישראל. כדי לעודד תרומות גדולות יותר, הציע שכל תרומה לקרן תפורסם בדי ועלט, ביטאונה של התנועה הציונית.

במשך שנים רבות הופיעה רשימת התורמים במדור קבוע בעיתון, שתפוצתו היתה רבה בקרב הציונים באירופה. התרומות – הגדולות והקטנות – שנרשמו בקופת הקרן בשנותיה הראשונות הוכיחו עד כמה אמצעי גיוס הכספים שקרמניצקי הגה היו יעילים ועד כמה הם החדירו את אהבת הארץ ללבו של כל ציוני. בולי קרן קימת הביאו את אדמתה ואת נופיה של ארץ-ישראל לעיניהם של יהודי התפוצות, וילדים בגולה הכירו את מפת הארץ ואת נקודות היישוב בה בזכות קווי הגבול והנקודות שהופיעו על הקופסה הכחולה.

באפריל 1902 פנה מנחם אוסישקין, מראשי חיבת ציון ברוסיה, לכל הציונים במזרח אירופה בכרוז שבו כתב: "אני קורא לכם, אחים, לעבודה קשה ומייגעת, אבל כבירה ונאצלה בתכליתה – גאולת ארץ-ישראל למען עם ישראל". חודש אחר כך כתב בכרוז נוסף: "אין להחמיץ כל הזדמנות, כל אסיפה, כל פגישת רעים, כל מסיבה, כל שמחה ונשף לשם איסוף כספים ורכישת לבבות למען הקרן הקימת לישראל". עשרים שנה אחר כך עמד אותו אוסישקין בראש הקרן ויזם, במשך שני עשורים, את רכישות האדמה הגדולות שלה.

בינתיים, עוד במהלך השנה הראשונה לייסוד הקרן, שמח קרמניצקי לשמוע שהקרן זכתה לא רק בתרומות כספיות לרכישת אדמה – אלא בחלקת אדמה של ממש בארץ-ישראל. יצחק לייב גולדברג, מראשוני חובבי ציון ברוסיה, מסר לקרן מתנה של 200 דונם בחדרה. כעבור שנים אחדות אִפשרה תרומה נוספת שלו לרכוש אדמה בהר הצופים בירושלים, שעליה תוקם האוניברסיטה העברית.

רבים מהצירים שהצביעו בעד הקמת הקרן בקונגרס החמישי קיוו כי הקונגרס הבא, השישי, יקבע את התקנון ויחליט לרכוש מיד אדמות בארץ-ישראל, אבל הצעתו של הרצל להכריז על אוגנדה כ"מקלט זמני" עמדה בראש הדיונים של הקונגרס השישי ולמעשה כמעט פילגה את התנועה. לשמחתם של המתנגדים להצעתו של הרצל, החליט הקונגרס– תוך כדי בירור האפשרות להתיישב באוגנדה – להקים "ועדה ארץ-ישראלית" שתפעל למען עשייה בארץ. באותה ישיבת קונגרס עמד קרמניצקי על הצורך "לאחד בעבודה למען קרן קימת את כל חוגי העם" והצליח להעביר החלטה שאִפשרה לקרן קימת להתחיל ברכישת קרקעות בארץ-ישראל עוד לפני שההון הראשוני שלה יגיע ל200- אלף לירות שטרלינג.

התרומות הראשונות שנאספו בקופת הקרן אִפשרו לבצע רכישות אדמה ראשונות, וב-1904 – שלוש שנים מיום שקמה במטרה לגאול אדמה בארץ-ישראל - רכשה קרן קימת את אדמות כפר חיטים בגליל התחתון, שנרשמו כקנייה הראשונה שלה. בתנועה הציונית דיברו אז על קנייה ראשונה, כי קרן קימת אכן קנתה את האדמה אבל לא גאלה אותה, משום שאדמות כפר חיטים כבר נגאלו בעבר מידיים זרות על ידי חיים קלווריסקי בעבור חברת אפ"ק, ומרשותה של זו עברה האדמה ליד קרן קימת.

הרצל, שהיה בסוד הפעולה הקרקעית הראשונה של הקרן, ראה בעיני רוחו מושבה יהודית שתקום על האדמה הזאת ועליה יוקם גרעין ראשון של מדינת היהודים. בהמשך אותה שנה נרכשו גם 2000 דונם ראשונים מאדמות חולדה ו-1600 דונם ראשונים מאדמות בית עריף, מזרחית ללוד, שכעבור זמן קצר הוסב שמן לבן שמן. פעולת הגאולה הזאת, הראשונה בהיסטוריה של קרן קימת, נעשתה במחיר של 20 פרנק לדונם, ומכיוון שהקרן עדיין לא היתה בימים ההם גוף מוּכר מבחינה משפטית וכן משום שהחוק התורכי לא איפשר לחברות לרכוש קרקע, נרשמה הקנייה הזאת על שם מושאל – על שמו של דוד זלמן לבונטין מאנשי ראשון לציון.

באמצעותו של יהושע חנקין, האיש שבמשך 40 השנים הבאות יגאל עוד מאות אלפי דונמים של קרקע למען קרן קימת, נרכשו והועברו לידי הקרן גם אדמות דלייקה ואום ג'וני שליד הכינרת.

בית הספר הריאלי בחיפה. הוקם על אדמות שנגאלו על ידי קק"ל. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל

באותם ימים של רכישות הראשונות, פרסם מנחם אוסישקין מסמך שבו ביקש לסייע לקרן בניצני הגאולה הראשונים. הוא קרא לצירי הקונגרס הציוני השביעי לא להסתפק רק "בעבודה הפוליטית" בקושטא, אלא לעבור מיד "לעבודה המעשית" בארץ-ישראל ולהשיג את הזיכיון להקמת מדינה יהודית "גם מלמעלה וגם מלמטה". במסמך שלו, הפרוגרמה הציונית שלנו כפי שכינה אותו, השמיע את התביעה להלאים קרקע. אוסישקין האמין ש"הלאמת הקרקע יכולה להתגשם רק על ידי הקרן הקימת לישראל..."

שכונת הדר הכרמל בחיפה על אדמות שרכשה קק''ל. צילום: ארכיון הצילומים של קק''לשכונת הדר הכרמל בחיפה על אדמות שרכשה קק''ל. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל

על אף העובדה שראשי התנועה הציונית ראו בקרן קימת את הכלי שבידיהם לרכישת אדמות להתיישבות חקלאית-ציונית על אדמת הארץ, כבר ב-1905 – מעט יותר משנה אחרי הרכישות הראשונות – סייעה קרן קימת לרכישת אדמה ומבנים לא רק לצורך התיישבות כפרית, אלא למטרות חינוכיות בירושלים. במקום אדמת בּוּר, שבחלומות ה"רטובים" נראתה שדה חיטה או פרדס מלבלב, רכשה הקרן שני "ארמונות" גדולים על גבעה במערב ירושלים החדשה, מחוץ לחומות, שנועדו לא לעבודה חקלאית אלא לבית הספר למלאכה ולאומנות בצלאל.

בית הספר לאמנות בצלאל. ברקע - מבנה שרכשה קק''ל. צילום: ארכיון הצילומים של קק''לבית הספר לאמנות בצלאל. ברקע - מבנה שרכשה קק''ל. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל

ב-1906 הלוותה הקרן 250,000 פראנק להקמת אחוזת בית, השכונה מחוץ ליפו, שהיתה הגרעין לעיר העברית הראשונה תל-אביב. הלוואותיה של הקרן מימנו גם את הקמתה של שכונת הרצליה הראשונה בהדר הכרמל בחיפה. באותה שנה נוסד על אדמת בן שמן בית הספר החקלאי קריית ספר לחינוכם של יתומי הפרעות בקישינב שברוסיה.

על אף העובדה שהמוסד הזה לא הצליח להאריך ימים, הוא סימן עוד צעד בפעילותה של קרן קימת: לא רק גאולת אדמה, אלא היאחזות בה, גם אם בתחילת הדרך זו לא השקעה המצדיקה את עצמה מבחינה כלכלית. אחד מוותיקי קרן קימת סיפר כעבור שנים, שהמחשבה היתה אז להיאחז בכל פיסת אדמה ולהקים עליה כל מפעל ציוני אפשרי – חקלאי או עירוני, כפרי או חינוכי. במשקפת שבה צפו רוכשי האדמות הם ראו אל מול עיניהם לא רק פירות ויבולים, אלא אנשים נאחזים בקרקע ומעמיקים בה שורש בכל דרך אפשרית.

בלשכה הראשית בווינה החלו לסמן על המפה עוד נקודה ועוד נקודה שנרכשה, אבל לפי התקנות של הקרן, שהתקבלו בקונגרס הציוני השישי, הקרן התחייבה לא רק "לקנות בארץ-ישראל אדמת בניין, שדה וגן וכן יערות וחלקות מכל סוג", אלא גם "לעבד את האדמה הקנויה או למסור אותה לעיבוד או להחכירה ליהודים מתוך איסור החכרת-משנה, וכן לייסד כל מיני מפעלים או לתמוך בכל מיני מפעלים העשויים לעזור למטרה זו". לשם כך מימנה הקרן משלחת מחקר, שביקשה לחקור את הצומח ואת טיב הקרקעות בבקעת יריחו, בים המלח ובגליל העליון.

אל המשלחת הראשונה, בראשות הגיאולוג הגרמני בלאנקהורן, הצטרף אהרון אהרונסון, הבוטנאי מזיכרון יעקב, ובאחד המסעות בצפונה של ארץ-ישראל גילה את אם החיטה, הפריט הקדום ביותר של חיטת הבר. בזכות הגילוי הזה הצליח לגייס בארצות הברית סכומי כסף להקמת תחנת ניסיונות ומחקר חקלאית, וב-1910 תרמה קרן קימת את הכסף לרכישתה של אדמת התחנה בעתלית וגם סייעה בהפעלתה.

ממשרדו בווינה פעל יונה קרמניצקי לא רק לרכישת אדמות, אלא גם להגשמת חלום אחר שלו: ייעור הארץ. "עלינו לייסד אגודת יער לאומית לנטיעת עצים בארץ", הוא אמר להרצל מיד לאחר שקרא את ספרו מדינת היהודים. על פי הצעתו, כל יהודי ינדב עץ אחד או כמה עצים – אפילו עשרה מיליון עצים. הרצל עצמו, שנלהב מהרעיון של קרמניצקי, לא שיער אז בנפשו שהיער הראשון שתיטע קרן קימת יהיה יער שיישא בתוך זמן קצר את שמו, יער הרצל.

גימנסיה הרצליה, תל אביב. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל

עוד בימי חייו נמסרה לידי קרן קימת הנהלת קרן תרומות לנטיעת עצי הזית, שהוקמה לפי הצעתו של האגרונום זליג סוסקין. סוסקין, שידע כי עצי זית מניבים פרי בתוך חמש שנים, ראה בעיני רוחו לא רק הצלחה כלכלית מהירה, אלא גם ערך סמלי של היאחזות על הקרקע. עץ הזית, הוא אמר, הוא "העץ המאריך ימים יותר משאר עצי הפרי", וכך תהיה הנטיעה הראשונה בארץ-ישראל מעשה לדורות. לפי החישוב של אנשי קרן קימת, התנובה של עצי הזית יכולה הייתה לספק מימון להוצאות קיומה של אוניברסיטה בארץ-ישראל, ו"זו עבודה אידיאלית עבור נכסים אידיאליים".

גם הבוטנאי אוטו ורבורג הציע באותן שנים לנטוע עצי זית, כדי להפיץ את שמן הזית מארץ-ישראל בכל התפוצות, כסמל להישגיה של הציונית המתחדשת. מכיוון שאדמות חולדה כבר היו בידי הקרן ועליהן הוקמה חוות פועלים, הוחלט כי שם יינטעו אותם כרמי זיתים, שיישאו את שמו של הרצל, המייסד והמנהיג של התנועה הציונית, שהלך לעולמו ב1904- והוא בן 44 בלבד. שנה לאחר שסיים את תפקידו כיושב ראש הקרן, התבשר קרמניצקי על התגשמות החלום שלו ועל גוונים של ירוק שהוטבעו על האדמה הראשונה שקרן קימת גאלה.

אמנם רק 3000 מתוך 12 אלף שתילי הזית נקלטו במקום, אבל היער הראשון לא גווע, ובעצת המומחים הוחלט כעבור שנים אחדות לנטוע בו עצי סרק. כך הייתה החורשה הראשונה של עצי זית ואורן, שניטעה בחולדה על שטח של 250 דונם, ראשיתו של מפעל הייעור של קרן קימת. בשנים הראשונות ידע אחד מהנוטעים להצביע, בתוך היער הירוק, על העץ הראשון שניטע שם כעץ הראשון שקרן קימת נטעה על אדמתה של ארץ-ישראל.

ב-1907 עברו משרדיה של קרן קימת מווינה לקלן שבגרמניה, ובהיסטוריה של הקרן הסתיימה "התקופה הווינאית". בקונגרס הציוני השמיני התנהל ויכוח חריף בין הדורשים "תנאים ליצירה" לבין דורשי "יצירת התנאים", אבל בסופו ניצח המחנה שדרש ליצור את התנאים להשגת המטרה המדינית באמצעות עבודה מעשית בארץ. הקונגרס בחר במכס בודנייהמר – האיש שניסה פעמים אחדות לדחות את ההצבעה על הקמת הקרן – לעמוד בראשה ולנהל אותה.

הקונגרס החליט גם על הקמת המשרד הארצישראלי, זרוע של ההסתדרות הציונית בארץ שבאמצעותה תנהל קרן קימת את רכישות הקרקע. שבאמצעותו תנהל קרן קימת את העבודה ההתיישבותית בארץ. בשני החדרים ששכר מנהל המשרד, הד"ר ארתור רופין, ברחוב בוסטרוס ביפו, תואמו רכישות האדמה ומפעליה העתידיים של הקרן, שמימנה את רוב תקציבו של המשרד הארצישראלי.

בעידודם של רופין וסגנו, הד"ר יעקב טהון, הגיעו אנשי העלייה השנייה להתיישב על האדמות הראשונות שנרכשו. לראשי הקרן בלשכה הראשית ובמשרד הארצישראלי התברר במהרה שלא די לרכוש אדמות, אלא יש צורך מיידי גם להכשיר ולעבד את הקרקע כדי להימנע מסכנת המחלול – החשש מהפקעת הקרקעות בשל אי עיבודן במשך שלוש שנים. על אף העובדה שהקרן נוסדה כדי לגאול אדמות – היה עכשיו ברור שהגאולה נעשית לא רק בספרי הטאבו ובאמצעות העברת הקושאן, אלא בסיקול ובחריש, בנטיעה ובהתיישבות.

כך הייתה הקרן פעילה בתהליך ארוך של רכישת הקרקע, עיבודה והכשרתה – עד להתארגנותן של קבוצות מתיישבים וגיבושן של צורות התיישבות חדשות ומקוריות. בתוך שש שנים מאז הקמתה הפכה הקרן, שבאה לעולם כדי לגאול אדמות, גם לגורם ההתיישבותי המרכזי בשנות העלייה השנייה. היא ראתה את עצמה שותפה בכל מפעל התיישבות ציוני בארץ ובסיוע למוסדות של החינוך הציוני. בעקבות החלטת הקונגרס הציוני להקים ביפו גימנסיה עברית, תרמה קרן קימת שטח אדמה ברחוב אחד העם בתל-אביב, ועליו קמה ב-1910 גימנסיה הרצליה.

קרן קימת סייעה גם להקמת הגימנסיה העברית בירושלים, תחילה במשכנה בשכונת הבוכרים, ולהקמת בית הספר הריאלי בחיפה ובית הספר תחכמוני בתל-אביב (לחינוך דתי-ציוני). לראשי הקרן היה ברור ש"אין תורה בלי קמח", וגם לחינוך – על כל זרמיו – דרושה אדמה שעליה יעמדו בתי הספר. בעיניהם של ראשי הקרן, גם זה היה מעשה חשוב לגאולתה של ארץ-ישראל, כי כל מפעל ציוני לא יוכל לקום בלי אדמה. בה בשעה התחוור להם שאדמה שוממה כאילו לא נגאלה, וגאולת האדמה לא נשלמת רק בהעברת שקי כסף ורישום הבעלות.

כדי לסייע לכל סוג של התיישבות, ובעיקר כדי ליישב את האדמות שנגאלו, הקצתה קרן קימת חלקת אדמה שרכשה ליד פתח תקווה להקמת יישוב פועלים ראשון, וב-1908 קמה מושבת הפועלים עין גנים על אדמות דלייקה, שעמדו שוממות לאחר רכישתן. כמו כן, נוסדה חוות כינרת ובה חוות פועלים ומשק פועלות, וב-1909 הוקמה באום ג'וני קבוצת דגניה, שזכתה בתוך זמן קצר לתואר אם הקבוצות.

רופין שמח לדווח ללשכה הראשית בקלן: "הצלחנו לכונן את קבוצת ההתיישבות השיתופית בכינרת. הקימונו צריף באום ג'וני...". כעבור שנים סיפר, כי אמנם בימים ההם, לקראת סופו של עשור ראשון, לא ראה כי "נעשה כאן מעשה שתהא נודעת ממנו חשיבות רבה לגבי התפתחותה של ההתיישבות בארץ", אך לבו אמר לו "שהתחלה צנועה זו עשויה לתת תוצאות חשובות".

בסיומן של עשר שנים ראשונות הייתה קרן קימת גם בעלת אדמות בארץ-ישראל, גם מי שמיישבת את האדמות שגאלה, גם בעלת יער ראשון וגם תומכת בחינוך ציוני. בכל הפעולות האלה היא המשיכה גם בעשורים הבאים, כשהיא תוקעת כל יתד אפשרי באדמת ארץ-ישראל.

שיעור בגימנסיה הרצליה. צילום: ארכיון הצילומים של קק''לשיעור בגימנסיה הרצליה. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל

כתיבה: איזי מן, מערך הסברה, קק"ל