1980-1971

נוסף על היער היזום, הקדישה קרן קימת – לראשונה בתולדותיה – תשומת לב רבה גם לפיתוח החורש הטבעי ולטיפוחו. הפעם ברור היה, שהחורש הטבעי זקוק ליד אנושית שתטפל בו, ויערנים ותיקים אמרו שגם לטבע צריך לעזור ואי אפשר להשאיר את החורש הטבעי במצבו המוזנח. בין העצים גדלו עשבי פרא, והחורש דרש גיזום של נצרים וענפים נמוכים שהפריעו לעצים לגדול.

מאז הקמת המדינה היו שטחי החורש הטבעי סגורים לעדרי העיזים, שהיו מוכָּרים כ"אויב היער" מספר אחד. אנשי היער הוותיקים, כמו טוביה אשבל, הזכירו את האמירה התלמודית "אל יגדל אדם בהמה דקה בארץ-ישראל", שכן היא מכלה את הירק ומשחיתה את העצים. אבל היערנים, שדאגו לרעייה מבוקרת בחורש, דווקא ראו ברכה ב"שן הבהמה הרכה".

הם בחרו להכניס את העז לחורש כאשר העצים הגיעו לגובה הרצוי, כדי שזו תגזום את הענפים הצדדיים ואת הסבך ותהפוך כל עץ ל"מוצג ארכיטקטוני", כפי שאשבל נהג לומר. כך הפכו היערנים את העז מאויב לאוהב, ובזכות הדילול הטבעי של ה"ג'ונגל" שצמח פרא בעשרות חורשות טבעיות, הצליח הגשם לחדור אל בין העצים. כך נוצרה שכבת רקבובית שהעץ זקוק לה, וכך ניעור החורש העתיק לחיים חדשים.

מאויב לאוהב: העז נכנסת לחורש הטבעי ומסייעת לטיפוחו. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל

כל יער שהוקם בשנים האלה – בכל שנה ניטעו כ-20 אלף דונם – הוסיף לארץ לא רק את הירוק, אלא את ה"ריאות הירוקות". עובד ותיק של קרן קימת אמר אז שקרן קימת קודם רכשה את החום – האדמה – ואחר כך החזירה את הירוק. העבודה בצבעי החום נמשכה כל השנים, וגם בעשור הזה, אבל מתוך כוונה לצבוע אותו מהר ככל האפשר בירוק.

אגף ההסברה הגה, עם היושב ראש יעקב צור, את השימוש במושג שהחל אז להיכנס לשימוש בעולם כולו: אקולוגיה, ואחד מעובדי הקרן אמר, ברוח הזמנים ההם, שבהם החלו לדבר על איכות הסביבה, כי קרן קימת הולכת ונעשית "ירוקה" יותר ויותר, וגם כשהיא עובדת באפר ובאבק – זאת מתוך מטרה להפוך את הצהוב ושאר גוני החום לגוונים של לבלוב ופריחה. בצבעי הספקטרום של הטבע, ירוק הוא מיזוג של כחול וצהוב, אבל אצל קרן קימת כל קשת הצבעים, לפעמים בניגוד לחוקי הטבע ובעקבות עבודה קשה, היא תוצאה של המגע הבלתי אמצעי בין אדם לאדמה.

לצד טיפוח היער, כשהפעם צורפו ליערנים גם אדריכלי גנים ונוף, החלה קרן קימת לפתוח את היערות לקהל הנופשים הישראלי, ובכל שנה בעשור הזה פתח עוד יער את שעריו לקהל הרחב. שבילים מסודרים סומנו בין עצי היער, והמטיילים החלו להגיע אל הפינות הקסומות של הצל והשקט. עם פתיחתן של דרכי הגישה אל היערות והפארקים הגיעו אליהם אלפי נופשים בסופי שבוע, בחגים, במועדים ובימי חופשה.

הכניסה של המטייל הישראלי אל היער, שהיה עד אז רחוק מהעין ורחוק מהלב, שינתה את תרבות הפנאי בישראל. היו שאמרו, שקרן קימת עשתה צעד של התקרבות אל העם, שבתרומותיו ניטע היער – אבל היער, אפילו זה המצוי קרוב לערים הגדולים, היה רחוק ממנו, כי העם לא הכיר את היער ומיעט להיכנס לתוכו. לישראלי, שהורגל בנופים של שמש צורבת, שמעטים בהם המפלטים אל מחוזות של צל, היתה הכניסה ליער כמו פתח לעולם קסום של אגדות. הפטריות שצצות אחרי הגשם, בין העצים, והציפורים ששבו לקנן ומשמיעות סימפוניה שְלווה עם אוושת רוח העלים או פכפוך המים, הפכו לאבן שואבת ולכוח המשיכה של היער.

"אמנם עדיין לא הגענו לכמויות הספסלים והשולחנות המופקים ביערות של קנדה, פינלנד או פולניה", ציין משה קולר, סגן מנהל אגף הייעור, "אך בכל זאת הגענו למסקנה שלא מספיק לנטוע עצים, שהרי אלה גדלים ודורשים טיפול, הכולל בין היתר דילול (באורן) וכריתה (באקליפטוס). העברנו את הכדור לאנשי המנסרה שלנו... הצבנו בפני האנשים אתגר: למצוא דרכים לשימוש בעץ המקומי, וכך צץ הרעיון להקים את האביזרים הדרושים לנופש פעיל וליצירת סגנון ריהוט לחניונים.

מאז הספסל הראשון התקינה הנגרייה אלפי ספסלים, שולחנות ומתקני נופש פעיל, שהפכו את היערות למקום נוח ונעים למבקרים, כמעט ל"חדר אוכל" ולמקום של מפגש חברתי בחיק הטבע, כפי שכתב עיתונאי שהתפעל מהיער – היער שהפך להיות "אנושי" יותר ומזמין יותר.

"עצם הקמת השולחן והצבתו ביער פתחה את היער בפני הקהל", אמר תיאודור התלגי, שהביא את היער לידיעת הציבור קודם כל באמצעות העיתונאים שהזמין, כדי שיספרו בשבחו של היער ויתארו את יופיו. בהצצה אל עיתוני התקופה אפשר לראות שבעשור הזה עיתונאים רבים החלו לייחד מדורי טיולים, פנאי וטבע, ובהם הוצגו לראשונה פינות נוף שעד אז היו לנקודות ירוקות על המפה בלבד, אבל רחוקות מרגליו של הישראלי.

אגף ההסברה הזמין גם עיתונאים זרים ושגרירים לבקר ביער הישראלי, ולראשונה הוצגו תמונות הנוף הישראליות – נקודות ירוקות בארץ מדברית – גם בעיתונות הבין-לאומית. היו שאמרו, כי סוף-סוף עלה היער הישראלי, על אף ממדיו הקטנים, על המפה העולמית. התמונות של פלומות הירוק בלב השממה המזרח תיכונית ריגשו לא רק את יהודי התפוצות, שחשו כי היה להם חלק בשינוי הזה בצבעיה של ארץ-ישראל, אלא גם את היערנים ביערות העד הענקים.

רבים, שהכירו את ישראל בגוונים של צהוב בלבד, התפעלו מהשינוי המרענן, שקרן קימת הביאה לאדמת הארץ. מי שהכיר את עבודתה של קרן קימת ידע שבמשך שנים רבות האדמה היא נשמת אפה, והיער הוא הריח, אבל בעשור הזה הפך היער לחלק בולט ומורגש בנוף הארץ. לא עוד כתמים בודדים או מקריים פה ושם בארץ-ישראל, אלא חגורה ירוקה, מתוכננת ומעוצבת, בצבע מרענן, על רקע הבוהק והסנוור של המזרח. מהמראה הזה אי אפשר היה להתעלם כשם שאי אפשר היה להתעלם מהעובדה שהירוק הזה הוא כולו כחול-לבן.

כדי לאפשר גישה לאתרי נוף נוספים ול"ריאות ירוקות" חדשות, קרן קימת פילסה בכל שנה עוד מאות קילומטרים של דרכים. להבי הדחפורים נגסו בסלעים ובטרשים, וכמו בעבודת אמנות של פסלים וציירים עיצבו דרכים של אספלט ועפר המשתלבות בתוך קווי הנוף. הדרכים האלה אִפשרו להגיע קרוב יותר אל השקט, ובאזורי הנגב – גם גישה לאתרים היסטוריים וארכיאולוגיים, שעד אז רק מיטיבי לכת יכלו להגיע אליהם.

באותה תקופה הוכשרו גם דרכי גישה להר דוב שבחרמון ולעוד אזורים אחרים סמוך לגבולות. כדי לפלס את הדרכים האלה, בעיקר באזורי הגבול, הסתכנו לא פעם עובדי קרן קימת תוך כדי עבודתם. ב-1971 נפצע בצפון הארץ עובד בעת שעלה על מוקש.

תחילה הוקמו ארבעה מצפים, כשבכל אחד מהם משפחות אחדות בלבד. ההתיישבות הזאת סחפה אנשים רבים מהעיר, בעיקר בעלי מקצועות חופשיים, שביקשו בית באוויר הצלול, רחוק מן התנועה, הרעש והזיהום של הערים הגדולות. גם הפעם עסקה קרן קימת לא רק בהכשרת הקרקע, אלא חזרה שוב לתפקיד שמילאה בחמשת העשורים הראשונים: רכישה.

אנשי הקרן עברו בגליל מכפר לכפר וקנו קרקעות, שעליהן יקומו בסוף העשור הזה ובתחילת העשור הבא 29 מצפים חדשים. מי שסבר שגאולת האדמות היתה עניין היסטורי בלבד, ראה איך גלגל הזמן מחזיר את קרן קימת אל המשימה שהיא כל כך היטיבה לבצע בשנים שלפני הקמת המדינה. מי שהכיר את הרי הגליל הטרשיים בשיממונם, חשב שמדובר ב"חלומות על פסגת ההר", כפי שנכתב באחד העיתונים, אבל מהר מאוד החל החלום להפוך למציאות ירוקה על האדמה ואדומה על הגגות.

בשנת 1977 סיים יעקב צור את תפקידו כיושב ראש קרן קימת, ובמקומו התמנה לתפקיד משה ריבלין, היושב ראש השמיני של הקרן והראשון יליד הארץ מבין כל ראשי הקרן. ב-1978 החל מפעל יער הילד היהודי, המקשר בין ילדי הארץ לילדי התפוצות.

בכל תקופה הזרקור מופנה לאזור אחר, אבל זה לא אומר שאנחנו לא נמצאים כל הזמן גם במקומות אחרים... מקומות שעבדנו בהם ובטח נחזור לעבוד לא רחוק מהם... נדמה לי שאין מקום שהבולדוזר שלי לא עבד בו". האיש הזה מן השטח ראה עצמו כממשיכם של הפועלים שייבשו ביצות או של "עובדי הטורייה" של שנות החמישים.

ההבדל היחיד בעיניו הוא הטכנולוגיה המתפתחת, שמסייעת לקרן קימת לעשות בשנות השבעים את מה שלא היה אפשרי, או היה קשה יותר, 40 או 50 שנה קודם לכן. אבל המטרה נשארה אותה מטרה: להכשיר קרקע, טרשית או מדברית, ולהפוך אותה לעוד בית, לעוד שדה, לעוד יער.

פיקניק ביער קק''ל. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל

כתיבה: איזי מן, מערך הסברה, קק"ל