איך נולד עץ

כאשר יוצאים תושבי ישראל לנטיעות, הם פוגשים את השתילים כשהם בוגרים דיים. אך על מנת שהשתילים יהיו מוכנים לנטיעות, עובדים בקק"ל במשך כל השנה. אנשי מדור זרעים ומשתלות באגף הייעור יוצאים לחורשים, ליערות ולכל במקום שבו אפשר לאסוף זרעים. מגוון הצמחים שמהם נאספים זרעים הוא רב וכולל כ-250 מינים של עצים, שיחים, צמחי תרבות וצמחי בר, צמחי ארץ ישראל ותיקים וצמחים "עולים חדשים". כל צמח והעונה שבה מבשילים זרעיו. השטחים שמהם נאספים הזרעים משתרעים על פני כל הארץ – מיער מסעדה בצפון (רמת הגולן) ועד הערבה. שאלתי את אביב אייזנבנד, מנהל מדור זרעים ומשתלות בקק"ל, כיצד הם יודעים מתי לצאת לשטח ואילו זרעים רצוי לאסוף.

אביב: "אנחנו מכירים את מועדי ההבשלה ומניסיוננו יודעים להבחין אם הזרעים חיוניים, כלומר זרעים שיש בהם חיות והם בעלי סיכוי טוב לנביטה. את הפירות עם הזרעים קוטפים מהעץ כאשר הם מבשילים, אך לפני שהזרעים מופצים באופן טבעי, ולעיתים הדבר מצריך מיומנויות טיפוס לא מבוטלות".

את הזרעים מביאים אל המשתלות של קק"ל לצורך הנבטה וגידול השתיל עד הוצאתו לנטיעה בשטח.

אבל איך בכלל נוצרים אותם זרעים? את הזרע "מייצרים" הצמחים לגמרי לבדם – עם קצת עזרה מידידים.

אם אתם תוהים מדוע יש פרחים בעולם, הגעתם אל המקום הנכון. התשובה היא שהפרחים הם האיבר בצמח שמטרתו לדאוג להיווצרותו של הדור הבא. בואו נתבונן מקרוב בחלקי הפרח – באיור זה (מתוך אתר אורט – השתלמות וירטואלית) – "אבא ואמא" שוכנים באותו הפרח.

איברי הרבייה הזכריים (אבא) הם הזיר והמאבק המכונים ביחד אבקן. במאבק נמצאים גרגרי האבקה. כל גרגר נושא בתוכו מחצית מהחומר הגנטי הדרוש ליצירת עובר (תינוק). איברי הרבייה הנקביים הם השחלה, עמוד העלי והצלקת. בשחלה נמצאות הביציות, ובכל ביצית המחצית המשלימה של ה-DNA, החומר הגנטי) ליצירת העובר.

נתחיל מהשלב השני – גרגר האבקה נוחת על פני הצלקת. הצלקת, זאת יש לדעת, היא לחה, דביקה ומגובששת ומאפשרת לגרגר האבקה להיצמד אליה מבלי ליפול ואף להצמיח נחשון – מעין צינורית המבקיעה דרכה דרך עמוד העלי אל השחלה. גרגר האבקה "גולש" דרך הנחשון ופוגש את הביצית הממתינה לו בתוך השחלה.

לאחר ההתלכדות (ההפריה) מתחיל להתפתח העובר. עמוד העלי והאבקנים מתנוונים ונושרים וכך גם יתר חלקי הפרח מלבד השחלה. שלב זה נקרא חנטה – תחילת היווצרות הפרי. בצמחים בעלי פירות השחלה מתעבה וסביב הזרע מתפתחת ציפה עסיסית ומתוקה המושכת בעלי חיים לטעום ולאכול. הזרעים הנחבאים בתוך הפרי עוברים במערכת העיכול של בעל החיים (או נפלטים מפיו ביריקה) ומגיעים לקרקע, שם הם נובטים. ישנם כמובן צמחים רבים שבהם הפרי אינו אכיל וישנם מנגנוני הפצה רבים ומגוונים.

אבל כיצד מגיעים גרגרי האבקה הזכריים אל הצלקת הנקבית?

ובכן, בגדול אפשר לומר שגרגרי האבקה הם "טרמפיסטים". תופסים טרמפ על גבם (או על כנפיהם, רגליהם, גחונם או חדקיהם) של כל אלו החולפים סמוך אליהם – חרקים, ציפורים – וגם "תופסים כיוון" עם הרוח. כאשר הצמח נושא פרחים צבעוניים ובולטים (כלנית, למשל) אנחנו יודעים שהוא "קורא" לחרקים לבוא וליהנות מהצוף ומהאבקה שהוא יכול לספק להם. חרק (למשל דבורה) שעובר מפרח לפרח ואוכל להנאתו גם מעביר גרגרי אבקה מאחד למשנהו וכך תורם את חלקו ביצירת הדור הבא של אותו סוג צמח.
לעומת זאת, ישנם צמחים שכמעט ולא מבחינים בפרחים שלהם, אלא אם אנחנו סובלים מ"קדחת האביב" ומתחילים להתעטש בעוז כאשר הללו מגיעים לפרקם. צמחים אלו, למשל האורן, אינם משקיעים בגינדור מיותר והם פורחים ללא עלי כותרת. מצד שני הם מייצרים שפע רב של גרגרי אבקה המתעופפים בעזרת הרוח מקצות ענפי העצים, וכיוון שכמותם רבה כל כך, חלקם גם מגיע אל הצלקות הממתינות להם אף הן סמוך לקצות הענפים.

ואיך בכל החגיגה הזו הצמחים אינם מתבלבלים וגרגרי אבקה של צמח מסוג אחד לא נוחתים על צלקת של צמח מסוג שונה?

ובכן, יש לשער שדברים כאלו אכן קורים כל הזמן, אך לצמח יש מערכת אבטחה (סלקטורים) שדואגת למנוע נביטת נחשונים זרים בתוך הצלקת. מערכת זו גם דואגת שלא תתרחש הפריה עצמית בפרחים, כלומר שגרגרי האבקה של פרח מסוים לא יפרו ביציות של אותו הפרח.

עכשיו אפשר כבר לברך ב"מזל טוב"? הרי הזרע כבר נוצר! אז זהו שלא בדיוק. בתוך הזרע נם לו העובר כשהוא עטוף קליפה המגינה עליו מפני התייבשות ופגיעות אחרות. העובר שלנו יכול לנמנם בנחת שנים אחדות ולהמתין לשעת הכושר המתאימה לנביטה.

שעת כושר כזו צריכה להיות עשירה במים ובחמצן. יש זרעים מפונקים שדורשים בנוסף גם שעות אור מסוימות ואף טמפ' נוחה. בכל אופן, כאשר יורדים מספיק גשמים ומים חודרים אל תוך קליפת הזרע מתחילים חומרי התשמורת (מחסן המזון) להתפרק והנבט מתעורר. אם נתבונן בזרע בשלב זה נראה כי הוא מתנפח וקליפתו החיצונית נבקעת. לאט לאט שולח העובר שורשון לבנבן אל תוך האדמה ונצרון כלפי השמיים. בפוגשו את האור מוריק הנצרון ומתחיל בייצור מזון (פוטוסינתזה).

נחזור אל אותם זרעים שנאספו בידיהם האמונות של היערנים ועובדי מדור זרעים ומשתלות בקק"ל.

על כל שקית של זרעים מודבקת תווית המציינת את שם הצמח, האזור שממנו נאספו הזרעים ותאריך האיסוף. הנבטת הזרעים מתבצעת בחודשי החורף והאביב, ועובדי המשתלה מקפידים על המשך רישום מקור הזרעים.

התהליך שעובר הזרע במשתלה:

ראשית טובלים את הזרעים במים ולא מטעמי קדושה, פשוט, זו הדרך לבחון את חיוניותו של הזרע: אם שקע במים סימן טוב ואם צף – כנראה רק קליפה הוא, ונבט כבר לא יצא ממנו.

הזרעים "הטובים" נזרים על גבי מצע מיוחד הנקרא ורמיקוליט שהוא מינרל הנמצא בסלעים. הוורמיקוליט מגיע למשתלה אחרי שעבר חימום וגריסה והתקבל חומר מאוורר, סופג מים ואינרטי (נקי מחיידקים ופטריות). מגשי הוורמיקוליט ספוגי המים עם הזרעים בתוכם מוכנסים לאינקובטור שבו נשמרת טמפרטורה קבועה של 24-22 מעלות צלסיוס ונשארים שם עד לנביטה, כאשר לכל מין יש את משך הנביטה שלו – בין ימים ספורים לשבועיים.

אחרי הנביטה מניחים את המגשים על שולחנות בתוך חממה ומכסים אותם ברשת שמגינה עליהם.

כאשר הנבט גדול וחזק דיו, כלומר הצמיח 4-3 עלים ירוקים, הוא מועבר אל מגש גידול יחד עם שתילים אחרים. לכל שתיל יש קונוס משלו המעוצב כך שהשורשים יצמחו ישר למטה ולא יסתלסלו, והחור בתחתית מנקז את עודפי המים. השתיל יבלה בקונוס עד שיגיע לגודל שבו הוא מסוגל להתמודד עם העתקה למגורי הקבע שלו מה שיכול לקחת בין חצי שנה לארבע שנים בהתאם למין הצמח. במקרים רבים משתדלים שמגורי הקבע של השתילים הצעירים יהיו בסמוך להוריהם. למה? תנסו לחשוב בעצמכם. רק נרמוז שזה לא כדי לחסוך שכר דירה...

בזמן שהותו של השתיל בקונוס הוא מקבל השקיה רבה גם לצורכי צמיחה וגם כדי לשטוף מלחים מהקרקע. באופן כזה מנצל הצמח רק 60% מהמים.

שלבי נביטת הזרע. איור: קק"ל