הילדים של וולטר סוסקינד

ב-8 באוקטובר 1944 הוכרזה הולנד נקייה מיהודים (יודנריין) – כשנתיים לאחר שהחלו הגירוש וההשמדה של יהודיה (ביולי 1942). כ-80% מיהודי הולנד נרצחו בשואה. במהלך התקופה הזו יצא מדי שבוע משלוח של 1,000 יהודים מהולנד, רובם נרצחו תוך שעות ספורות במחנות סוביבור ואושוויץ. המשלוח הראשון יצא מאמסטרדם ב-15 ביולי 1942 למחנה המעבר ווסטרבורק, וממנו יצאו המשלוחים למחנות ההשמדה.

ב-10 במאי 1940 פלשו הנאצים להולנד, ומאותו רגע ועד שהשלימו את הפתרון הסופי (הולנד נקייה מיהודים) הנחיתו על היהודים מאות חוקים ותקנות מפלות, במטרה לבודדם מהאוכלוסייה הכללית ולהקל על השמדתם. בתגובה לצו הראשון שיצא, נרשמו 140,552 יהודים כ"יהודים מלאים" (בעלי ארבעה סבים יהודים), 14,549 כחצי יהודים (בעלי שני סבים יהודים) ו-5,719 כרבע יהודים (בעלי סב אחד יהודי).

באוקטובר 1940 פוטרו ממשרותיהם כל עובדי הממשלה היהודים; בתחילת 1941 הודפסה האות "J" בתעודות הזהות של היהודים המלאים וכל העסקים היהודיים הועברו לניהול לא-יהודי. לקראת סוף השנה פוטרו כל היהודים בעסקים אלה וכל היהודים המובטלים נצטוו להתייצב במחנה עבודה. עוד צווים הוטלו והתווספו ועד סוף 1941 היה אסור ליהודי לרכוב על אופניים, לרחוץ בבריכות ציבוריות, לנסוע אל מחוץ לעיר או לטייל בפארק.

מתחת לאפם של השומרים הגרמנים ומאחורי גבה של המועצה היהודית, אשר לא ידעה על פעילות ההצלה ולא התירה אותה, בוצעו פעולות ההברחה הנועזות והמסוכנות. לסוסקינד, פימנטל ושותפיהם היו כמה שיטות להברחת הילדים. בשיטה אחת הוסתרו ילדים קטנים בתיקי גב ובפחי חלב והוצאו אל מחוץ לבית הילדים ולתוך קרון של הרכבת הקלה, שעברה בכביש בינו לבין התיאטרון. ההברחה תוזמנה כך שהיציאה מדלת בית הילדים הוסתרה על ידי הרכבת, והמבריח היה עולה לתוך הקרון בתחנה הקרובה אל תחנת הרכבת המרכזית. המבריחים היו מדווחים שהנוסעים ברכבת ואף הנהגים הבחינו במתרחש, אך אף פעם לא הסגירו אותם.

בשיטה אחרת, הצוות היהודי הצליח לשכנע את הגרמנים שהילדים זקוקים לאוורור, ומשזה אושר, הם הוציאו אותם לטיול מסביב למעון. הילדים היו נספרים ביציאה מהבית, אך הצוות היהודי היה מוסיף ילד אחד שלא נספר (או יותר) ומוסר אותו דרך החלון כאשר הקבוצה הייתה חולפת על פניו. אותם ילדים היו מוברחים במהלך הטיול ומועברים לידי אנשי המחתרת. בכל המקרים היה צורך לתקן בהיחבא את הרישומים הקפדניים וכן לביים עם ההורים מסירה של ילד לקראת הגירוש שלהם מהתיאטרון.

בתחילת 1943 מעון הילדים התרחב אל בית שהיה צמוד אליו, לאחר שהבעלים היהודים גורשו למחנות. ההתרחבות הביאה לכך שמעון הילדים נצמד לסמינר פרוטסטנטי למורים. לבקשת פימנטל, מנהל הסמינר, יוהן ואן הולסט, התגייס לפעולות ההצלה וסייע להבריח ילדים נוספים.

כאשר התמעט מספר היהודים שנותרו באמסטרדם, הפנו הגרמנים את תשומת לבם להנהגה. ב-26 ביולי 1943 גורשו פימנטל ו-36 חברי צוות של מעון הילדים. פימנטל נרצחה בתאי הגזים באושוויץ.

סוסקינד, שעמד מאחורי מערך ההצלה, יצר קשר עם ארבע קבוצות מחתרת (רבים מהפעילים במחתרות אלה זכו למעמד "חסידי אומות העולם" מטעם "יד ושם").

בנוסף להברחת הילדים, הבריח סוסקינד גם מבוגרים מתוך התיאטרון, אף שהמקום היה שמור באופן הרבה יותר קפדני ממעון הילדים (הגרמנים לא ראו במעון סכנה ביטחונית). כדי להצליח בכך זויפו הרישומים, שנוהלו בדיוק רב, על ידי סגנו של סוסקינד, ראלף הלברסטנד, לאחר שסוסקינד השקה את הגרמני האחראי על המתחם במשקאות חריפים.

משפחתו של וולטר סוסקינד גורשה מאמסטרדם לווסטרבורק בספטמבר 1943. כאשר נודע לו, שנה לאחר מכן, שהם עומדים להישלח למחנה הריכוז טרייזנשטט הוא הצטרף אליהם, במקום להסתתר, וגורש איתם לאושוויץ ב-28 בספטמבר.

סופו של סוסקינד אינו חד משמעי, אך יש גרסה שלפיה הוא מת בצעדת המוות מאושוויץ בתחילת 1945. על פי האומדנים הוא הציל 2,000 מבוגרים מתוך התיאטרון. המטפלת סיני קטנברג התחתנה עם הרי כהן עוד במהלך המלחמה ב-28 ביוני 1943. הוא היה שליח של המועצה היהודית והעביר למעון הילדים תעודות זהות מזויפות שסייעו בהצלת הילדים. סיני והרי ברחו יחד ממעון הילדים בספטמבר 1943 והסתתרו בעזרת ניירות מזויפים. הם חיים עד היום באמסטרדם.