במאי 1940 פלש הצבא הגרמני להולנד ובלגיה והשתלט עליהן בקלות יחסית.
ערב פלישת גרמניה הנאצית לבלגיה, ב-10 במאי 1940, חיו במדינה 75,000 יהודים לערך, בכללם 22,000 פליטים יהודים מהרייך (מתוך אוכלוסייה כללית בת 8.3 מיליון), אשר גרו בערים הבאות: בריסל, אנטוורפן, לִיאֶז', שָׂרלְרוּאָה וקהילות יהודיות קטנות בגֶנט, אָרלוֹן ואוֹסטֶנדְה. רק כ- 6% מהם היו אזרחי בלגיה. מרביתם היו מהגרים שברחו מהעוני והפוגרומים בפולין, ברוסיה ובמדינות מזרח אירופה בשנות העשרים ופליטים מגרמניה שחיפשו מקלט לאחר עליית הנאצים לשלטון. כקבוצת מהגרים, הייתה אוכלוסיית יהודי בלגיה פגיעה מטבעה.
בנובמבר 1941 הוקם בפקודת הממשל הצבאי, "איגוד יהודי בלגיה" (אי"ב)
(Association des Juifs en Belgique - AJB) וכל היהודים הצטוו להשתייך אליו, לשלם לו דמי חבר ולהישמע להוראותיו. בקיץ 1942 שוגרו 2250 גברים יהודים מבלגיה לבניית החומה האטלנטית בחופי צפון צרפת.
בתחילת אוגוסט 1942 החל גירוש היהודים מבלגיה – בעיקר לאושוויץ. רבים נכלאו לתקופה קצרה במחנה האיסוף ליהודים בקסרקטין דוֹסֶן בעיר מכלן, ומשם, החל מקיץ 1942, גורשו ב-28 טרנספורטים לאושוויץ. לאחר אוקטובר 1942, נכלאו יהודים לתקופות ארוכות יותר במכלן, לאור הקשיים בהם נתקלו הגרמנים במעצרי יהודים ברחבי המדינה.