מקבלי אות המציל היהודי לשנת תשפ"א

בטקס הזיכרון הייחודי לשואה ולגבורה, שנערך ביער הקדושים, הוענק אות המציל היהודי ל-15 אנשים שפעלו להצלת אחיהם בזמן השואה, פעולה שעלתה לחלק מהם בחייהם. בין מקבלי האות לראשונה השנה שתי דמויות מארץ ישראל, הצנחנית חנה סנש וחיים משה בצלאל שפירא, מנהל מחלקת עלייה בסוכנות היהודית. לפניכם סיפורי הגבורה של מקבלי האות.

יעקב גוטרפרוינד נולד בפולין. בספטמבר 1938 נמלט לבלגיה, לאחר 14 שנות פעילות מהפכנית במסגרת התנועה הקומוניסטית. בתחילת 1942, על רקע אירועי המלחמה, החליט להקים את הקבוצה הראשונה של פרטיזנים יהודים בבריסל. עד סוף המלחמה הוביל את הפלוגה שפעלה בלב העיר בריסל בפעולות מזוינות נגד הכובש הנאצי ובפרט להצלת יהודים. המאבק של פלוגת הפרטיזנים היהודים בבריסל התאפיין במלחמה במלשינים ובמשתפי פעולה יהודים. פעילותם כללה שריפת רשימות של יהודי בריסל על מנת למנוע את תפיסתם ושליחתם למחנות השמדה. בשנת 1943 מונה גוטפרוינד למפקד גדוד פרטיזנים אשר פעל, בין השאר, באיסוף מודיעין, בקיום קשר בין הפעילים במאבק בנאצים, בניהול מעבדה לחומרי נפץ ובאספקתם ללוחמים. באפריל 1943 נפצע יעקב בפעולה שעליה פיקד, נעצר על ידי הגסטאפו ואושפז בבית החולים תחת משמר כבד. יומיים לאחר פציעתו חטפו אותו חבריו הפרטיזנים מבית החולים במבצע מורכב.

עם תום המלחמה, נשא יעקב לאישה את שרה פלזנשטיין, חברת מחתרת שהייתה פקודה שלו. לשניים נולדה בת אחת – מלה גוטפרוינד-מאיר. בשנת 1957 עלה יעקב עם משפחתו לישראל והתיישב בירושלים.

שרה גוטפרוינד נולדה בפולין וב-1939 הגיעה לבלגיה כמהגרת. לקראת סוף שנת 1940, עם פרסום חוקים וצווים אנטי-יהודיים, החלה לפעול בתנועה האזרחית של ההתנגדות היהודית, והייתה בין הנשים הראשונות שגויסו לקבוצת החבלה, בתחילת 1942. תפקידה התרכז בהעברת הוראות ושמירת קשר בין חברי הקבוצה, ובעיקר באספקת נשק לפעולה וקבלתו בחזרה.

באפריל 1943 השתתפה שרה בפעולה שנועדה להציל מבית החולים שמונה יהודים אשר אושפזו תחת שמירה כבדה לאחר בריחתם מהרכבת לאושוויץ. שרה ארזה את הנשק שהיה נחוץ לפעולה והעבירה אותו תחת אפם של הגרמנים ללוחמים שפרצו לבית החולים. שרה הייתה גם פעילה בהצלת הילדים בוועד להגנת יהודים (CDJ), ופעלה למציאת מגורים לילדים במנזרים ואצל משפחות נוצריות, להכנת מסמכים מזויפים עבורם, לגיוס כספים ולמתן פנקסי אוכל למשפחות שהסתירו אותם. אולם תפקידה העיקרי והקשה ביותר של שרה היה לשכנע את ההורים למסור את ילדיהם ולאסוף אותם למקום מבטחים.

ביוני 1943 נתפסה שרה בריסל על ידי הגסטפו בזמן שקיבלה מחבר בחוליה מסמכים מזויפים עבור ילדים יהודים שעמדה לאסוף ולהעבירם למחבוא. לאחר שבוע של עינויים וחקירות במרתפי הגסטאפו הועברה למחנה מאלין ולאחר חודש נשלחה בטרנספורט לאושוויץ, שם שרדה 21 חודשים. שרה שוחררה במאי 1945 על אדמת גרמניה לאחר צעדת מוות של למעלה משלושה חודשים בחורף הפולני. היא עלתה לישראל ב-1957.

יצחק ארצי, יליד רומניה, הצטרף כבר בגיל 11 לתנועת הנוער הציוני ומאז נמנה עם פעיליה המרכזיים והיה מראשי התנועה ברומניה וחבר בהנהגה הראשית שלה. בזמן מלחמת העולם השנייה היה מראשי המחתרת הציונית-חלוצית ברומניה ועסק בפעולות הצלה – בייחוד של ילדים ממחנות הריכוז בטרנסניסטריה, שם רוכזו יהודי בסרביה, בוקבינה וצפון מולדבה, שגורשו בידי השלטונות הרומניים בשנים 1942-1941.

לאחר המלחמה, בשנים 1946-1944, היה יצחק פעיל בתנועת הבריחה. הוא הפליג לישראל באוניית המעפילים "כנסת ישראל" בשנת 1946 עם רעייתו מימי לבית ליקוורניק, ניצולת אושוויץ. הספינה נתפסה בידי שלטונות המנדט הבריטי ובני הזוג הוגלו למחנות ההסגר בקפריסין, שם נמנה יצחק עם ראשי מחנות העולים.

לובה בלום-בייליצקה נולדה בווילנה בשנת 1906. כבר בתיכון פגשה את בעלה לעתיד אברשה בלום, ויחד איתו הצטרפה לתנועת הבונד. היא למדה בבית הספר לאחיות בוורשה והייתה שם סגנית המנהלת. כשבית הספר הועבר לשטח הגטו, הצליחה בלום-בייליצקה להשיג עבורו את הבניין היפה ביותר בשטח הגטו. היה זה המוסד החינוכי היחידי שפעל בגטו באישור הגרמנים. בהמשך, הועבר שוב בית הספר, הפעם לדירה קטנה של שישה חדרים, ובלום-בייליצקה הצליחה להשיג אישורי חיים עבור התלמידות במוסד. האישור ניתן לעשר תלמידות, אבל בפועל שהו שם שלושים. על מנת להשיג מזון וציוד הכרחיים, נהגה בלום-בייליצקה להוריד את הסרט עם מגן הדוד, ותחת הסוואה של שכמיית האחות הייתה מסכנת את חייה ויוצאת מהגטו. היא עבדה עם תלמידותיה בבית חולים ברגסון-באומן. בזמן הגירוש הגדול של יהודי גטו ורשה, הצליחה בלום-בייליצקה לשכנע את הגרמנים בנחיצותן של האחיות במלחמה במגפת הטיפוס שהשתוללה בגטו וקומץ האחיות שוחרר. בינואר 1943, בעזרת קשריה, נודע לבלום-בייליצקה על הכוונה לחסל את בית החולים והיא הספיקה להוריד את ילדיה, את האחיות ומקצת מהחולים אל מרתפי בית החולים, שם ניצלו.

לאחר המלחמה ניהלה בלום-בייליצקה את בית הילדים באוטווצק ומאוחר יותר עבדה בבית ספר חדש לאחיות. בשנת 1966 קיבלה מוועדה בינלאומית של הצלב האדום את המדליה ע"ש פלורנס נייטינגהל על עבודתה כאחות בבית החולים לילדים בגטו ורשה בזמן הכיבוש הגרמני. היא נפטרה בשנת 1973 בוורשה.

ז'וז'ה אבולקר הנהיג את המחתרת בעיר אלג'יר, בירת אלג'יריה. המחתרת, שרוב חבריה היו יהודים, השתלטה על העיר ב-8.11.1942 ואפשרה לצבא האמריקני שנחת ב"מבצע לפיד" לכבוש אותה מיד וללא קרב. פעילותו של אבולקר התקיימה מתוך תקווה להציל את יהודי אלג'יר מגירוש. כתוצאה מפעולותיו לא הצליחו הנאצים להמשיך ברדיפת היהודים באלג'יריה וגירושם למחנות באירופה. באותם ימים כבר גורשו מאות יהודים מלוב למחנות בפולין, בגרמניה ובאוסטריה.

לאחר המלחמה פתח אבולקר בקריירה אקדמית כפרופסור לרפואה, ובין השאר, טיפל בשארל דה גול, נשיא צרפת. הוענקו לו כמה עיטורים צרפתיים: מפקד בלגיון הכבוד ושלוש פעמים צלב המלחמה 1945-1939. בנוסף לכך קיבל את מדליית החופש של ארצות הברית.

כשנכנסו הגרמנים לקאליש שבפולין בספטמבר 1939, ברחה ויטקה, ילידת העיר, והצטרפה לריכוז "השומר הצעיר" בווילנה. ביוני 1941 כבשו הגרמנים את וילנה והקימו בה גטו. קמפנר נכלאה בגטו והצטרפה ל"ארגון הפרטיזנים המאוחד", ארגון מחתרת בגטו. היא שימשה כמקשרת בין הגטו לבין הצד הארי של העיר, וכך גם הכירה את בעלה, אבא קובנר, מפקד הפרטיזנים. קובנר התמנתה למפקדת פלוגת הסיור. לאחר אחת מפעולות החבלה בעיר וילנה, החליטה על דעת עצמה להוביל ליער קבוצה של 60 יהודים ובכך הצילה את חייהם. בפעולה זו הפרה באופן מודע את פקודת מטה הפרטיזנים, שאסרה על הבאת יהודים שאינם לוחמים ליער. קובנר נחשבה לפרטיזנית נועזת במיוחד, בעלת תושייה ואומץ לב, והם עמדו לה בשעותיה הקשות, כאשר ניצבה מול סכנות חיים. ביולי 1944 הצטרפה לצבא האדום ששחרר את וילנה. כל משפחתה נספתה בשואה.

ב-1946 עלתה לארץ יחד עם אבא קובנר ונולדו להם שני ילדים. ב-1993 הדליקה משואה בעצרת המרכזית לציון יום השואה והגבורה ביד ושם. היא שימשה כפסיכולוגית ופיתחה שיטות טיפול ייחודיות.

וילהלם פילדרמן נולד ברומניה, התגייס לצבא הרומני והיה קצין במלחמת הבלקן הראשונה ובמלחמת העולם הראשונה. על שירותו בצבא הוענקו לו עיטורים ממלכתיים. בהמשך נבחר כחבר פרלמנט והיה פעיל מרכזי בארגונים יהודיים ברומניה. בפברואר 1923 נבחר ליושב ראש האיחוד היהודי. עם כניסת רומניה למלחמה נגד ברית המועצות חתמו פילדרמן וחבריו על מכתבים אל השלטונות שבהם ביקשו לאפשר ליהודים להתגייס לצבא כדי להקריב את עצמם למען המולדת, כמו שעשו בעבר.

בימי השלטון הצבאי-פשיסטי נקט פילדרמן בדרך של הצפת השלטונות בבקשות שנוסחו מתוך חוש דיפלומטי והכרה עמוקה של המנטליות של הנמענים. הוא הפעיל את מלוא כישרונו בשיחותיו עם גורמים מדיניים כדי לבטל את חובת ענידת הטלאי הצהוב, עד שזו בוטלה לבסוף. לאחר עלייתו לשלטון של אנטונסקו, השתמש פילדרמן בקשריו האישיים איתו מימיהם כחברים לספסל הלימודים כדי לבקש את ריכוך או ביטול חלק מהאמצעים שננקטו נגד היהודים. הוא אמר לאנטונסקו בצורה גלויה שהגרמנים יפסידו במלחמה, ושליד שולחן המשא ומתן להסכם שלום עתידי תידרש רומניה לתת דין וחשבון על עוולות כלפי היהודים. פילדרמן סיכן את עצמו בהפצרותיו ודרישותיו מאנטונסקו, ולמרות ידידותם, שילם על כך בהגליה לטרנסניסטריה לתקופה של שלושה חודשים בהוראותו של הרודן. חזרתו לבוקשרט התאפשרה כעבור שלושה חודשים, לאחר שהמלכה האם, אלנה, השתדלה למענו. אין לדעת כמה זה השפיע על אנטונסקו, אך הוא שינה את יחסו ליהודים לפי המצב המשתנה בחזית המלחמה.

לאחר עליית הקומוניסטים לשלטון נעצר פילדרמן, ובשנת 1948 עזב את רומניה באופן בלתי חוקי. השמועות אמרו שהוא נסע במשאית צבאית סובייטית נהוגה בידי שני קצינים סובייטים יהודים עד בודפשט שבהונגריה. השגרירות הבריטית ברומניה הפיקה עבור פילדרמן דרכון, שהמתין לו, עם הוויזות הדרושות, בבודפשט. עם הדרכון הייתה דרכו של פילדרמן לווינה פתוחה, ומשם נסע לצרפת. ברומניה נשפט בהיעדרו.

וילאם בכנר נולד בביאלסקו שבפולין. הודות לשליטתו בשפה הגרמנית ולמשלח ידו – מהנדס בחברה גרמנית – הצליח לספק משרות ותעסוקה ליהודים שחייהם היו בסכנה מידית.

עם כיבוש פולין, הועבד בכנר בעבודת פרך תחת זהות פולנית ואחר כך נשלח לעבוד אצל מהנדס גרמני.

לא אחת סיכן בכנר את חייו כדי להציל אחרים. תחת זהות פולנית מזויפת צרף עובדים יהודים ומאוחר יותר הציל בקייב שבאוקראינה כ-70 איש, מרביתם יהודים. כעבור זמן נאלץ לחשוף את יהדותו לפני מעסיקו, אבל הצליח לשכנעו להמשיך במפעל ההצלה.

נחום רמבה, שנולד בקולנה, פולין, היה בן למשפחה ציונית שכל בניה היו פעילים מרכזיים במפלגות ציוניות שונות בפולין. עבד במשך 15 שנים כמזכיר מחלקת החינוך בקהילה היהודית בוורשה. בגטו ורשה שימש יו"ר איגוד הפקידים וחבר הוועד היהודי הלאומי.

בימי האקציה הגדולה התמקם באמבולנס בכניסה לאומשלאגפלאץ, רחבה בגטו ורשה שבה רוכזו היהודים לפני הגירוש למחנות ההשמדה, משם הייתה לו שם נקודת תצפית טובה. לבוש בחלוק לבן, שכנע את השומרים, גם בעזרת שוחד, שלא להכניס לקרונות חלק מהיהודים שנאספו ברחבה. הוא הציל מאות ילדים ומבוגרים.

רמבה עמד בראש "הבריגדה להצלה" בגטו, עד שהלשינו עליו ולא הורשה להיכנס עוד לאומשלאגפלאץ. לאחר חיסול הגטו, הועבר על ידי הנאצים למחנה מיידנק, גם שם המשיך לפעול, דאג לילדים ועמד בקשר עם הוועד היהודי הלאומי, עד שנספה.

מנהיגה הפוליטי של הציונות הדתית, שר וחבר כנסת מטעם המפד"ל. נולד בגרדונה שבבלארוס. היה פעיל בארגון צעירי המזרחי, ובזמן לימודיו בישיבה ארגן בעיר קבוצת נוער בשם "בני-ציון".

בשנת 1925 עלה שפירא לארץ ישראל והשתמש בשם אחיו משה כדי לקבל סרטיפיקט (רישיון עלייה). באותה שנה נבחר לוועד הפועל הציוני ומאז השתתף בכל הקונגרסים הציוניים.

בשנים 1946-1936 שימש מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, ובשנים 1948-1946 כיהן כראש המחלקה. במסגרת תפקידו זה נפגש עם אדולף אייכמן באוגוסט 1939 במשרדי הגסטאפו בווינה, והביא להצלת כמה אלפים מיהודי העיר, תמורת תשלום כופר.

בפברואר 1939, בגיל 14, נשלחה רות, ילידת ברלין, ברכבת לבריסל שבבלגיה, יחד עם אחותה הקטנה ועם קבוצת ילדים, בהסכמת אמה, שביקשה להציל את בנותיה. לאחר כיבוש בלגיה הגיעה במסע קשה לצרפת ושוכנה עם הילדים בארמון לה היל בדרום מערב צרפת – מקום שהיה מוזנח, חסר רהיטים ועם תנאי חיים קשים מאוד. כאשר המקום נעשה מסוכן הגיעה רות לעיר גרנובל, במסע רב סכנות. בהמלצת חברה הצטרפה לתנועת הנוער הציוני, ובמסגרתה העבירה ילדים למקומות מחבוא וסייעה בפעילות התעודות המזויפות.

בפברואר 1944 הובאה לבית יתומים נוצרי באזור תינוקת בת שנה שהוריה נשלחו למחנה מעצר. הגסטפו הודיע למנהלת בית היתומים שהם עומדים להגיע בארבע אחר הצהריים לקחת את התינוקת ולצרפה להוריה במעצר. רות, כדוברת גרמנית, הציעה לצאת במדי גסטפו ולקחת את התינוקת עוד לפני שהגרמנים מגיעים. היה ברור שבכך היא מסכנת את חייה ואת החברים האחרים. רות הגיעה במונית לבית התינוקות במדי גסטפו, דרשה מהמנהלת להביא את התינוקת ואף סטרה לה לנוכח הניסיונות לעכב את המסירה. המטפלת נבהלה ומסרה את התינוקת לידיה ורות מיהרה להסתלק במונית שחיכתה לה ואחר כך החליפה לרכבת. היא הביאה את התינוקת לז'ן לאטציבר, שביתה היה מרכז לכל צעירי המחתרת. הגסטפו, שהגיע זמן קצר לאחר מכן, החל בחיפושים. רות נמלטה מגרנובל, הצטרפה לשיירה של הצבא היהודי שחצתה את הפירנאים המושלגים ברגל במסע מפרך לספרד ומשם המשיכה לפורטוגל והפליגה באונייה "גינאה", שיצאה מליסבון. היא הגיעה באוקטובר 1944 לארץ ישראל עם צעירים רבים נוספים.

לין פורט פעלה במסגרת רשת אוזה-גארל (OSE-Garel), ארגון סעד ועזרה של הקהילה היהודית בצרפת, שהיה בעל חשיבות מכרעת בהישרדותם של אלפי ילדים יהודיים תחת המשטר הנאצי. במסגרת פעילותה עברה פעמים רבות ממקום למקום. המעבר נעשה לעתים לפי הצרכים ולעתים כדי למנוע את מעצרם של החברים בידי האויב. תחילה עסקה פורט בהסתרת ילדים באזור מונפלייה, בהנחייתה של מארט לוי, המנהיגה והמדריכה שלה בתנועת הצופים היהודיים במץ. מאוגוסט עד דצמבר 1942, הייתה פורט אחראית לטיפול בילדים בפונט-רומאו ששוחררו ממחנה Rivesaltes. חלק מהילדים הועברו לארצות הברית, חלקם הוחזרו למשפחותיהם ואחרים הועברו לבתי אוזה.

בהמשך עברה פורט לפו ולטולוז, טיפלה בבעיות סוציאליות של משפחות במצוקה וליוותה קבוצות ילדים. מספטמבר 1943 עד פברואר 1944 סייעה למנהל האזורי של אוזה בשאמברי, והודות לקשריו, הצליחה פורט להשיג תעודות מזויפות, אישורי שהייה וכרטיסי עבודה ליהודים, ומצאה מקומות מחבוא לילדים. בפעילויות אלה סיכנה את חייה בכל שעות היממה. למזלה, נעדרה פורט מהסניף של אוזה ב-8 בפברואר 1944, כאשר הגסטפו פשט על המקום ועצר את כל העובדים שנכחו. כולם גורשו למחנות מחוץ לצרפת.

אחרי האירוע הקשה הפסיקה פורט את פעילותה באוזה והצטרפה להוריה, שברחו לחבל הרון. לאחר השחרור, ב-7 באוגוסט 1945, נישאה לרודולף פורט, חבר ארגון הצבא היהודי, חידשה את פעילותה באוזה בטולוז וניהלה את הסניף שם עד לפירוקו בשנת 1947.

רודולוף פורט, יליד שטרסבורג, צרפת, היה אחד מראשוני החברים שגויסו לארגון "הצבא היהודי" וחבר ברזיסטנס היהודי בצרפת. פורט היה בין הראשונים שהחלו לייצר תעודות מזויפות עבור היהודים שלא נרשמו אצל הרשויות כיהודים ועבור אלה שהוברחו מהמחנות. הוא קיבל משימות של מציאת מקומות מחבוא, בדרך כלל עבור יהודים פליטים ויהודים שהוברחו ממחנות המעצר. כשהועבר למג'ב (Megève), הוטל עליו לקבל שיירות שהיו בדרכן לחציית הגבול לשוויץ, לרוב שיירות של ילדים.

בינואר 1944 הועבר פורט לעיר ליון, אחד האזורים המסוכנים ביותר בצרפת, שבו פעל מפקד הגסטפו ופושע המלחמה קלאוס בארבי, שכונה "הקצב מליון", בשל יחסו האכזרי ליהודים ולאנשי מחתרת שנתפסו. פורט הוצב שם בתפקיד פיקוד בחנות ספרים ששימשה מסווה לפעילות המפקדה הראשית של הצבא היהודי, שהייתה אחראית לכל הפעילות המחתרתית הענפה באזור. פורט מילא תפקיד מרכזי כאחראי לקבלת כספים שהגיעו משווייץ והעברתם עם שליחים לצורכי המחתרת השונים. במהלך כל התקופה היה בקשר עם המפקדה בטולוז, קיבל הנחיות להפצת הכסף וניהל רישום מדוקדק של הכספים שהתקבלו ושל חלוקתם. בשל הסכנה בקיום מסמכים מסוג זה הם הוטמנו בכספת נסתרת, שרק פורט ואדם נוסף ידעו מהו מיקומה.

חנה סנש הייתה אחת משבעה צנחנים מארץ ישראל שנספו במלחמת העולם השנייה. סנש התנדבה להסתנן להונגריה, ארץ מולדתה, מטעם הסוכנות היהודית והצבא הבריטי, על מנת לארגן פעולות מרי והצלה של יהודים, ומודיעין לטובת הבריטים.

כאשר חצתה סנש את גבול יוגוסלביה-הונגריה, ביוני 1944, היא התגלתה, נעצרה, ועברה חקירות ועינויים כדי שתגלה מיהם חבריה שצנחו איתה לתוך יוגוסלביה, ואת הקוד הסודי של המשדר הצבאי שהיה איתה בעת שנתפסה.

ב-7 בנובמבר 1944, לאחר משפט קצר, הוצאה סנש להורג. ב-1950 הועברה גופתה לישראל והיא נקברה בהר הרצל.

אוסקר גליק, יליד וינה, הגיע לווילנה בשנת 1939, לאחר שגורש מאוסטריה. בשנת 1941, עם כיבוש וילנה על ידי הצבא הגרמני, הוקמו בה בתי המלאכה לתיקון כלי רכב משוריינים ומפעל "קייליס" לעיבוד עורות, שבהם עבדו עובדי כפייה יהודים. גליק פגש באקראי חייל גרמני שהיה חבר נעורים מווינה, וזה דאג לסדר לו עבודה במפעל. הוא התחזה לפולקדויטשה (גרמני אתני) והצטייד במסמכים מזויפים.

כאשר החלו האקציות ומאות יהודים נשלחו לפונאר, ביניהם גם עובדי קייליס, והמפעל עמד להיסגר, פנה גליק למפקד הגרמני הממונה על האספקה לצבא באזור והציע לו להפעיל את מפעל העורות עבור הצבא. עם חיסול גטו וילנה שוכנו העובדים היהודים של קייליס ובני משפחותיהם באגף מיוחד במפעל והוא הפך למחנה עבודה. במהלך כל התקופה שבה ניהל אוסקר גליק את המפעל, קיבלו העובדים היהודים יחס שווה לשאר העובדים. בינואר 1942 פרצה שריפה במפעל ובחקירה של הגרמנים התגלה כי גליק יהודי. הוא הוצא להורג מיד, ואשתו הוצאה להורג כמה ימים אחריו.