בטבע – כל יום פורים

תארו לכם שאתם בעל חיים שחי בטבע וצריך לשרוד, מה הייתם עושים? אולי מתחפשים כדי שלא יזהו אתכם? אצלנו יש פורים פעם בשנה, אבל בטבע ישנם בעלי חיים שצריכים להתחפש כל יום, כל הזמן, רק כדי להישאר בחיים.

בעלי החיים לא קמים יום אחד ומחליטים לסגל התנהגות חדשה או לרכוש דוגמה חדשה למעיל. זהו תהליך ארוך של ברירה טבעית, על פי עיקרון "הטוב והמוכשר נשאר". מי שאינו טוב מספיק יסיים את חייו מהר, ולא בטוח שיספיק להעמיד צאצאים. על פי עיקרון הברירה הטבעית מי ששורד מעביר את הגנים הטובים לצאצאים, וכך נוצרת התנהגות מוצלחת שאופיינית למין כולו ולא לפרט בודד. גם הטורפים מצדם מנסים כל הזמן שיטות חדשות לגילוי המין המוסווה, וגם כאן המוכשר הוא מי שיצליח לשרוד.

בני האדם מתאימים את לבושם לסביבה האנושית שבה הם חיים. אדם עשיר יתהדר במיטב הבגדים כשהוא בין דומים לו, אבל ירגיש לא בנוח או אפילו מאוים אם יסתובב לבד בלבוש בולט לעין בסביבה עשירה פחות. בעולם החי מקבלים מרבית בעלי החיים את צבעיהם ודוגמת ה"לבוש" שלהם עם התבגרותם, אלו יישארו עמם לשאר ימי חייהם. בממלכת החרקים הצבע והצורה משתנים בכל אחד משלבי החיים: ביצה, זחל, גולם, חרק. רק החרק הבוגר יישא את דוגמת ההסוואה ויישאר עמה לשאר ימי חייו.

חלק מהעופות והיונקים משנים את צבע גופם, מוסיפים או משילים נוצות ופרווה בהתאם לעונות השנה, למטרות ההסוואה או דווקא חיזור. מעטים כזיקית מוכשרים לשנות את צבעיהם בכל פעם, בהתאם לסביבתם. יתר בעלי החיים חיים את חייהם תוך כדי חיפוש תמידי של סביבה שתתאים ל"לבושם".

המתחפשת המפורסמת ביותר היא הזיקית, כמובן. זו מסוגלת לשנות את צבע עורה כך שיותאם לסביבה ויאפשר לה להיטמע בה באופן שיהיה קשה לטורף לזהות אותה. במצב רגיל תהיה הזיקית ירוקה. כאשר היא חשה מאוימת, יהיה צבעה שחור או חום כהה. אם יופיעו נקודות צהובות על גופה – סימן שהיא פנויה לחיזור.

גמל שלמה הירוק נראה כמו חלק מהענף ומאוד קשה לזהות שזו חיה ולא חלק מהעץ, וחרדון המדבר – צבעו מותאם לצבע הקרקע, ובכך הוא מקשה על זיהויו ומגדיל את סיכויי הישרדותו.

שיטת התחפשות אחרת נועדה ליצור רושם רב כדי להפחיד את הטורפים ולהרחיקם הלאה. כך עושים פרפר שבתאי השקד ופרפר התנשמית, שעל כנפיהם מצויים עיגולים גדולים הנראים כמו עיניים גדולות ומפחידות המרחיקות טורפים. בשעת סכנה הם חושפים את כנפיהם המאוירות אל עיני הטורף, וזה, למראה העיניים הגדולות, חושב שפגש בטורף גדול ממנו והוא נס על נפשו...

בין "המתחפשים" יש גם צמחים, למשל, הדבורנית, אשר דומה בצבעה ובצורתה לנקבת הדבור. הדבורים הזכרים מתבלבלים ומבקשים להזדווג איתה. בזמן ניסיון ההזדווגות, האבקה נדבקת אליהם ומשם מופצת על ידי אותם זכרים שהולכו שולל על ידי הפרחים.

צמח נוסף שמתחפש הוא הלוף. התפרחת שלו מדיפה ריחות חזקים הדומים לריח הזבל, ולכן מושכת אליה את זבובוני הזבל. הזבובים מתלכלכים באבקת התפרחת ומעבירים אותה לצמח אחר, ובכך מסייעים להאבקת הלוף.

חייהם של שוכני הים אינם קלים גם הם. גם שם, כמו על פני האדמה, החזק הוא השורד, ומלחמת ההישרדות יורדת נמוך... קחו למשל את דג האבנון הארסי שלא מרבה לזוז ונראה כמו אלמוג או אבן, רק בזמן שעובר לידו אורגניזם קטן יותר, שכמובן חושב שכרגע חלף על פני אלמוג תמים, הוא פותח את פיו ושואב אותו אל קיבתו. כך גם דג העקרבנון, המתחפש לאבן בקרקעית הים, וברגע שחולף לידו טרף הוא פשוט חוטף אותו בפיו במהירות. דג נוסף שמתחפש לצורכי ציד הוא דג החכאי, הנראה כמו אבן המונחת על קרקעית הים, ומפיו הגדול מזדקרת מעין חכה, הנראית כמו תולעת. דגים שעוברים לידו טועים לחשוב שמדובר בתולעת באמת, מתקרבים אליה והופכים לארוחה הבאה של החכאי.

דג הסנדל, על מיניו השונים, מבלה את רוב חייו כשהוא מחופר בחול קרקעית הים, כאשר צבע גופו העליון משתנה בהתאם לצבע הקרקע שאליה נצמד.

מתחת לפני המים, בשונית האלמוגים הצבעונית והמרתקת באילת, נמצאים שני דגים מחופשים, עד שמגיע רגע האמת: האבנון הוא דג טורף, המצויד ב-13 קוצים ארסיים, ודריכה עליו יכולה לגרום אפילו למוות. האבנון קיבל את שמו בזכות דמיונו המושלם לאבן המונחת על הקרקעית. האבנון חי על קרקעית הים החולית או מעל סלע בשונית, הוא כמעט ואינו נע, ואפילו אל עורו נדבקים בעלי חיים קטנים ומתפתחות אצות, מה שמדמה אותו עוד יותר אל סביבת החול והאבן שבה הוא חי. האבנון ממתין לשעת כושר ראויה, כאשר מתקרב דג קטן הוא פוער את פיו הגדול, שהיה מלא בכלום, ושואב אליו את כל מה שנמצא מסביבו: מים, חול ודג קטן הנבלע בשלמותו.

הדג השני המתחפש נקרא חקיין הנקאי. כדי להסביר את השיטה שלו צריך לספר תחילה על דג הנקאי שאליו הוא מתחפש. הנקאי נקרא כך על שום תפקידו: הוא דג קטן ובולט כסוף עם פס כהה, חרוץ ופעלתן, חי בדרך כלל בזוג, במקומות קבועים בשונית ועובד בשיתוף פעולה עם דגים רבים בשונית. מקום המחייה שלו מוכר כתחנת ניקוי. דגים גדולים מגיעים אל הנקאי וזוגתו, והם מנקים אותם משאריות לכלוך שנשארו עליהם. הם אפילו נכנסים אל בין הזימים, ואוכלים את שאריות האוכל שנשארו שם. ממש כמו צחצוח שיניים. הדגים הגדולים מקבלים ניקוי יסודי, והנקאים מרוויחים אוכל בשפע ובלי מאמץ של החיפוש.

אז מה עם החקיין הנקאי? הוא סיגל מראה בדיוק כמו של נקאי, וכשדג גדול מתקרב הוא נכנס אל בין הזימים, אך במקום לנקות את שאריות האוכל הוא נותן ביס בבשר הפנימי של הדג, ובורח.

סוג אחר של הסוואה הוא החקיינות: בעלי חיים המחקים בעלי חיים אחרים, ארסיים או מסוכנים, או אפילו מין שהטורפים לא אוהבים את טעמו, כדי לא להיטרף. בארץ מוכר נחש בשם זעמן המטבעות שדומה מאוד בצורתו ובצבעיו לאלו של הצפע הארסי. זעמן המטבעות הוא דוגמה בולטת מדוע אין להרוג חיות בר. ראשית, במקרה של נחשים, זה יכול להיות פשוט מסוכן. שנית, זעמן המטבעות שדומה מאוד לצפע הוא לרוב תעודת הביטוח שלכם לכך שהצפע לא יהיה בסביבה, וגם לא צפרדעים ועכברים.

אם חשבתם שגדול יותר הוא בהכרח חזק יותר, לא צדקתם, או לפחות לא תמיד. הברדלס, למשל, שהוא הטורף המהיר ביותר בעולם (140 קמ"ש...), צריך גם כן עזרה מהטבע. הוא אמנם רץ מהר, אך גם מתעייף מהר, וצריך לנוח. לכן הוא קיבל צבעים המאפשרים לו לנוח בינות לצמחים שבשטח מחייתו, ורק כשהטרף קרוב אליו הוא מזנק לעברו, מה שמקצר את מרחקי הריצה שלו.

ובצד השני של הכדור – באזור הארקטי – חי לו דוב הקוטב הלבן, הנחשב לטורף היבשתי הגדול בעולם. פרוותם של דובי הקוטב חלולה וכמעט שקופה, אך מרחוק היא נראית לבנה, וכך היא מספקת לדובים הסוואה על רקע הקרח והשלג שהם כר המחיה שלהם.

בעלי חיים רבים לובשים צבעי אזהרה המעידים על כך שהם ארסיים ושלא מומלץ "להתעסק" איתם. בדרך כלל מדובר בשילוב של כתום, אדום, צהוב ושחור לבן. עם קבוצת המזהירים נמנים סלמנדרה כתומה, הצפע המצוי, צרעה מזרחית, רב נדל ארסי, החיפושית מושית השבע, עקרב צהוב, מיני דבורים ועוד.

אז נכון שהתנהגות בני האדם שונה מאוד מזו של החיות, אך הנה לכם נקודת מפגש קטנה – אצלם זה להישרדות, אצלנו להנאה. מי אמר שלא כל יום פורים?