מתברר ששנת שבתון היא לא המצאה חדשה או מקורית. למעשה, היא המצאה ממש קדומה, עוד מהימים שבהם נדדו בני ישראל במדבר – אז פנה ה' אל משה וביקש ממנו להסביר לעם שמרגע הגיעם לארץ המובטחת, יהיה עליהם לשבות ממלאכת האדמה בכל שנה שביעית:
"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם--וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ...". (ויקרא כ"ה, א'-ב'). התורה אוסרת מפורשות כל יוזמה, או אקטיביות, הכרוכה ביחסו של עובד האדמה כלפי חלקתו: "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ ... " (ויקרא כ"ה, ג'-ד').
ומאז, פעם בשבע שנים מציינים בארץ ישראל את שנת השמיטה – שחובת קיומה חלה רק בתחומי הארץ. המלאכות האסורות המתחייבות משנת שמיטה כוללות כל עיסוק שהוא הנוגע להתערבות מלאכותית של האדם בהתפתחותם הטבעית של גידולי הארץ השונים. בסך הכול אסור לבצע 11 מלאכות: זריעה, זמירה, קצירה, בצירה, חפירה, חרישה, סיקול, הברכה, הרכבה, נטיעה, זיבול. מלאכות השומרות על המצב הקיים של הצמח ומונעות ממנו הפסד או מוות מותרות. אולם, מלאכות שנועדו להשביח את הצמח אסורות.