בית אשל: הקרב על המצפה

בתקופת מלחמת העולם השנייה, לקראת אפשרות של חלוקת הארץ למדינה יהודית ולמדינה ערבית, החליטה הנהגת היישוב היהודי לקבוע נוכחות בנגב כדי להבטיח את צירופו למדינה היהודית העתידית.

בקיץ 1943 הגיעה חבורה קטנה של גברים צעירים, חברי ארגון היוגב, לאדמות א-סיר, מרחק קצר מהעיר הערבית באר שבע, להקים שם במדבר את המצפה השלישי מבין שלושת המצפים שהוקמו בנגב – מצפה בית אשל (לצד גבולות ורביבים). שלושת המצפים הוקמו בנגב במטרה לבחון את הקרקע והאקלים לקראת התיישבות עתידית, לבצע ניסויים חקלאיים ולבדוק את תגובת הבריטים למהלך כזה.

בסתיו 1943 הצטרף זאב גרוזובינסקי לחברי ארגון היוגב בבית אשל. נפגשתי איתו לריאיון חלוצי-נוסטלגי.

זאב, מה בעצם הביא אותך לעלות לבית אשל?

"נולדתי ב-2.3.1925 בחיפה, להורים אנשי העלייה השלישית, חניך תנועת הצופים שגדל על ערכי חומה ומגדל. הוקסמתי מנושא החקלאות וחלמתי ללמוד בבית ספר חקלאי. לשמחתי הרבה, התקבלתי לכפר הנוער החקלאי הנחשב כדורי, שבו, לצד השכלה, הונחלו לתלמידים ערכי ציונות ולימודי חקלאות מעשית. בגיל 15.5 עזבתי את בית הוריי והצטרפתי לכדורי.

"בתקופת הלימודים בכדורי הכרתי את עמי אסף, מזכיר תנועת המושבים, שהציע לי להצטרף על תקן מומחה חקלאי לגרעין היוגב שהוקם ב-1939 במטרה להקים מצפה חדש במדבר".

ספר על תקופת ההקמה של בית אשל

"באוגוסט 1943 הוקם מצפה בית אשל, ובאוקטובר 1943 הצטרפתי למקום, שהיה אז מחנה קטן עם כמה אוהלים. הקמנו שם יישוב. קק"ל, שהייתה הגוף המיישב, אישרה רק ל-12 חברים (גברים בלבד) מהגרעין לעלות לקרקע, אבל כשהגענו לבית אשל ראינו שיש במקום עבודה להרבה יותר מ-12 אנשים... ועם הזמן הובאו למקום אנשים נוספים, גם נשים.

"הקמנו יישוב, מעט אנשים, בתנאים לא קלים – חום, מים בצמצום ואמצעים מוגבלים – אך עם תחושת שליחות נפלאה של חלוציות במדבר והקמה של משהו חדש".

"אחד מייעודיו של המצפה החלוצי בנגב היה לבחון את הקרקע והאקלים המדברי לקראת התיישבות עתידית, לבצע ניסיונות חקלאיים, ולבדוק אפשרויות להתיישבות במרחבי הנגב", אומר זאב. "בתנאים המדבריים ביצענו ניסיונות חקלאיים שונים, בליווייה של תחנת הניסיונות ברחובות".

אילו ניסויים ביצעתם?

"בשנה הראשונה בדקנו אפשרות לגידולי שדה ללא השקיה באזור עם גשמים מעטים (200 מ"מ גשם). אחרי חמש שנים הבנו שאי אפשר לבנות חקלאות באזור באר שבע על גידולים ללא השקיה.

"בשנה השנייה הצטרפו לארגון היוגב בבית אשל אלכסנדר לרנר וצבי הרשקוביץ, שאיתם הובלתי את הניסיונות החקלאיים. ביצענו יחד ניסוי של עצירת מי גשמים בוואדיות וניצולם על ידי גידולים. למדנו מספרות חקלאית מארה"ב על לימנים, פילסנו שטחים להבטיח פיזור שווה של המים ושתלנו אגסים ומשמשים. דווקא לניסוי זה, שהצליח, לא הצלחנו לרתום את קק"ל ולא את תחנת הניסיונות. העצים נקלטו והצליחו והבדואים נהנו מהפירות.

"ראינו גם שאדמת הלס הצהובה של הנגב התהדקה תחת גמלים ששכבו עליה. חקרנו והבנו שאדמת הלס יודעת להחזיק מים, וניצלנו את התכונה הזו להפניית מים לערוגות. זרענו בקיץ גידולים כמו תירס שצמחו בהצלחה בלי השקיה".

איך נראו חיי היומיום בבית אשל?

"ארגון היוגב, שהתחיל עם 27 אנשים, הלך וגדל בהדרגה. בסתיו 1947 היו בבית אשל מעל ל-100 אנשים, כולל ילדים, היינו הראשונים בנגב עם מספר כזה של תושבים ועם ילדים. לאט לאט התגבש במקום מערך שירותים שכלל מטבח, מחסן, בגדים, מקלחת, מאפייה, מכבסה, מרפאה ומערכת חינוך לילדי היישוב.

"קיבלנו מכשיר רדיו ממחלקת התרבות של ההסתדרות, שלצידו התגבשו חיים חברתיים ותרבותיים עשירים. ליישוב המבודד לא היה מאיפה לצרוך תרבות, לכן הוא היה חייב לייצר תרבות לעצמו. עד מאי 1948 חגגנו חגים ברוב פאר והדר, היה לנו רכז תרבות והקמנו חוג דרמטי ומקהלה (אפילו הקמנו אופרה בעברית). בכל יום שישי קיימנו מסיבה עם תוכנית, שאליה הגיעו אורחים מכל הארץ. יצאנו לטיולים בנגב בשבתות, הפקנו עלון חודשי והיה לנו פטפון עם תקליטים שהפעלנו במנואלה. היו לכידות חברתית ועושר תרבותי.

ההטרדות וההתנכלויות הרבות שידעו אנשי בית אשל ממחצית 1947, הפכו למלחמה של ממש מיד לאחר הצבעת האו"ם בכ"ט בנובמבר. ב-30 בנובמבר, יום אחרי אישור תוכנית החלוקה באו"ם, נכנס מצפה בית אשל למצור. האבנים שספגו התושבים עד כה הפכו ליריות.

בסוף 1947 כבר היו בית אשל ונבטים יישובים מנותקים לחלוטין, בלב ליבה של אוכלוסייה ערבית עוינת. היישוב המבודד סבל מירי מכיוון באר שבע הערבית. הנגב נותק משאר חלקי הארץ, ומצפה בית אשל נותק גם משאר חלקי הנגב והיה במצור במשך כמעט שנה.

עם החמרת תנאי הניתוק והמצור שנכפו על בית אשל, הגיעו גם ידיעות על כך שהערבים מתכננים לתקוף את היישוב, ולאחר שקליעים שנורו על בית אשל מבאר שבע חדרו לחדרי הילדים, פונו בליל 24 בינואר 1948, במבצע מסוכן, בחסות בריטית, הילדים והאמהות יחד עם שלוש חברות נוספות שהיו בהריון למחנה זמני בכפר ויתקין.

למה לא קיבלתם עזרה?

"בראשית פברואר 1948 יצאנו, שאול באומן ואני, מבית אשל לתל אביב לפגישה עם יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, שבה ביקשנו לקבל עזרה ליישוב המבודד בלוחמים ונשק. לאכזבתנו השיב לנו יגאל אלון:

'נכון להיום אתם יודעים את מצבנו הקשה, בארץ בכלל וגם בנגב, ואין כל אפשרות לשלוח נשק נוסף ואף לא לוחמים. אם יתקיפו אתכם – תחזיקו מעמד כמה שרק אפשר. אנחנו סומכים עליכם שתילחמו היטב. אנחנו צריכים שאתם תשבו שם, בצד המזרחי של באר שבע. אם תצליחו – מה טוב, ואם לא תצליחו – אלוהים גדול. ותגידו תודה אם תישארו בכלל בחיים אחרי המלחמה הזאת'.

"האמירה היתה קשה, אך לא גרמה לאף אחד מאנשי בית אשל לעזוב את המקום. נותרנו שם כמה עשרות אנשים איש כולל הנשים שנשארו ואנשי פלמ"ח".

עם פלישת הצבא המצרי למדינת ישראל הצעירה, ב-20 במאי 1948, הוא החל להפגיז את בית אשל בתותחים ובמרגמות. במהלך כ-150 ימים של הפגזות בלתי פוסקות, שהרסו את כל עמלם של החברים, ספג היישוב מעל 3,000 פגזים. חברי המצפה ולוחמי הפלמ"ח התבצרו בבית אשל המבודדת ועברו לחיות בתנאים קשים מתחת לפני הקרקע. המצור המצרי הוסר ב-21 באוקטובר 1948, כאשר צה"ל כבש את באר שבע.

איך התמודדתם עם המצור המצרי?

"תוך שלוש שעות מרגע תחילת ההפגזות המצריות ספגנו יותר מ-400 פגזים, שהרסו את רוב העמדות והמבנים במשק. מפקד גזרת בית אשל-נבטים משה אלברט (יצהר) נהרג, והיו לנו עוד פצועים. מערכת הביצורים של המצפה, שהיתה מותאמת לירי מנשק קל, קרסה וכבר למחרת התחלנו במלאכת הביצור של היישוב. את הביצורים בנינו במשך חודש ימים, בעבודת פרך קשה בלילות, כי היישוב היה חשוף, והשתמשנו בשאריות המבנים שניזוקו בהפגזות.

"הצבא המצרי לא ניסה שוב לכבוש את בית אשל, אך המשיך להפגיז אותנו. לאורך כל התקופה הקשה הזו, שבה סבלנו הפגזות וצליפות בלי פוסקות, הביצורים המחודשים שמרו עלינו.

"המאפייה, המרפאה והמטבח הורדו למקלט. המגורים בבונקרים ובמקלט היו בתנאים קשים; אסור היה לנו להתגודד, מחשש לפגיעת פגז; ישנו בבונקרים אישיים והאוכל הוגש לכל אחד בנפרד; האספקה הלכה והתמעטה ונדרשנו לחלוק את מלאי המזון עם היישובים השכנים. עמדנו בגבורה בהפגזות, בתנאים קשים מנשוא, עד שב-21 באוקטובר צה"ל כבש את באר שבע והמצור על בית אשל הוסר".

למה לא חזרתם לנגב?

"בסיום המלחמה הייתה בית אשל הרוסה לגמרי, למעט כתריסר חברים שנשארו לשמור על המקום עד ראשית ינואר 1949, עזבו כולם והצטרפו למשפחות בכפר ויתקין. באסיפה כללית שקיימנו בכפר ויתקין הצביעו רוב האנשים בעד חזרה לנגב והקמת יישוב חדש ליד המצפה, אולם אז התברר לנו שהמוסדות המיישבים לא כללו את בית אשל בתוכניות פיתוח ההתיישבות והחקלאות בנגב ולא תכננו להעביר למקום תשתיות של מים וחשמל. במאי 1949 החלטנו בכאב גדול שלא לשוב לבית אשל והחלו ההכנות להקמת מושב חדש בעמק יזרעאל – מושב היוגב".