"כדי להגן על האוצר הגדול שלהן, הכוונה לדבש ולצאצאים הנמצאים בכוורת, פיתחו הדבורים מנגנון הגנה יעיל בצורת עוקץ", הדבוראי ד"ר עזריה לופו מסביר. "מלכתחילה הדבורים מקננות במקום סגור ומוגן היטב עם פתח צר למניעת כניסה של פולשים. בכניסה לכוורת נמצאות הדבורים השומרות, אשר בשעת סכנה הן מפעילות אזעקה, כלומר הן מפרישות פרומון, שהוא חומר ריח המשמש לתקשורת ביניהן ולקריאה לעזרה לשאר הדבורים. אלה מגיעות לעזרה ויחד הן תוקפות את הפולש בעזרת העקיצות".
מנגנון העוקץ של הדבורה התפתח בצורה אבולוציונית לאורך השנים ממנגנון ההטלה ונמצא בקצה הבטן, כלומר אצל הזכרים לא קיים מנגנון עוקץ ולמעשה רק הנקבות עוקצות.
העוקץ בנוי משתי מחטים משוננות ומחט שלישית חלקה, והוא נשלף רק בעת העקיצה. אורכו של העוקץ 2-1 מילימטרים. בעת העקיצה הדבורה אוחזת עם שתי הרגליים האחוריות את העור ומכופפת את הבטן כדי להחדיר את העוקץ. המחטים המשוננות חודרות לעור ומתקדמות פנימה.
בזמן עקיצת אדם העוקץ ניתק מגוף הדבורה עם מנגנון הארס ובלוטת ההזרקה, וברוב המקרים הדבורה תמות מספר שעות לאחר העקיצה. במקרים שבהם הדבורה עוקצת חרק או מפגע אחר שבא להזיק לכוורת, הדבורה לא תאבד את מנגנון העוקץ ולא תמות. ד"ר לופו מרגיע: "אין מה להיות עצובים, הדבורים לא חושבות במושגים של נעקצת ומתה, הן פועלות בצורה אינסטינקטיבית על הגנה והישרדות".