פאני, בסך הכול בת 13, דאגה לשלום הילדים, הנהיגה אותם, עודדה אותם, שמרה עליהם ונסכה בהם אמון וביטחון, שהשפיעו עליהם וגרמו להם ללכת אחריה.
לאחר כשבועיים ביער פגשה פאני במקרה אישה שהייתה קרובת משפחה של מבריח גבול אשר היה בקשר עם המחתרת. הוא חזר ואסף את הילדים למשאית כדי להסיעם שוב לכיוון הגבול. בתחנת הרכבת של טונון חברי הקבוצה פגשו את שאר הילדים. הקבוצה המאוחדת, שמנתה 28 ילדים, כונתה בשם "הילדים ממג'ב" (Megeve).
ב-10 בספטמבר 1943 זכו כל ילדי הקבוצה, בהובלתה של פאני, לחצות את הגבול לשווייץ. כל זאת, תוך סיכון אישי רב ותחת שמירה קפדנית של חיילי הפטרול הגרמנים. אבל הסיפור לא היה פשוט, כי כשהגיעו לגבול היה עליהם לחצות גיא ולהמתין בסתר עד שהפטרול הגרמני יעבור. הם עברו בריצה מרחק של כחמישה ק"מ, בזמן של כ-45 דקות, כשהילדים הגדולים נושאים את הקטנים יותר על ידיהם עד לגדר התיל שהפרידה בין צרפת לשווייץ.
עם הגיעם לאזור השוויצרי המפורז, לאחר שכבר חצו את גדר התיל של קו הגבול עצמו, נוכחה פאני, כי אחת הילדות, בת שלוש, נעלמה. פאני לא היססה לרגע והחליטה לחזור על עקבותיה ולחלץ את הילדה. משמצאה אותה בוכה בסמוך לגדר, נטלה אותה על ידיה וסוככה על גופה הקטן בעת שרצה איתה לעבר הצד השוויצרי, בזמן שחיילי הפטרול הגרמני צועקים "עצור" ויורים לעברן. בדרך נס הן הצליחו להגיע בשלום לצד השוויצרי של הגבול.
ב-1945 חזרו פאני ואחיותיה לצרפת ובהמשך עלתה פאני לישראל ובנתה משפחה לתפארת.סיפור גבורתה של פאני הונצח בספר "המפקדת הקטנה" מאת גלילה רון פדר (1986), בספר "המסע של פאני", שיצא בשפה הצרפתית בשתי מהדורות (2011, 2015) ובסרט בשם זה (2015).
להרחבה ולהעמקה ראו קישור לכתבה מתוך חדשות ערוץ 2.