פחדים – מה עושים איתם?

1. לא להקטין את הפחדים ולא לזלזל בהם! אם אדם חושש – הוא חושש. לא תוכלו להתקרב, ליצור אמון ולהוריד את רמת הלחץ אם תזלזלו בפחדים או תקטינו אותם. אפשר להסכים עם התחושות של מי שמפחד מבלי להצדיק את הפחד, באמירה כגון "נכון, זה באמת מפחיד, לא רואים כלום ושומעים רחשים מוזרים. בוא נראה מה אנחנו יכולים לעשות לגבי זה". זו אמירה שאחריה יכול לבוא אחד מהכלים שבהמשך.
2. לא להבטיח פרסים (כשמדובר בילדים). הבטחה לפרס עשויה להועיל לזמן קצר ביותר, והיא תועיל ברמה ההתנהגותית בלבד. הילד עדיין יפחד מאוד ורק ישתוק. הילד לא יחווה כך חוויה טובה וגם לא הוריו.
3. לא לנסות לזרז את החוששים רק כדי להתחיל את הסיור. הקדישו כמה דקות לפחדים בתחילת הסיור, אפילו אם מדובר רק על ילד אחד. הסיור כולו יתנהל בצורה הרבה יותר טובה אם לא תדלגו על השלב הזה.
   

התנאי המקדים ההכרחי להפעלה של הכלים הבאים הוא הכנה נכונה לפני הטיול.

ידע:

1. קולות – המדריך מכיר את הקולות של הלילה. אם מטייל נבהל מקול ששמע, והמדריך מסוגל לזהות את הקול ולהסביר מהו, זה מרגיע מאוד את המטייל המבוהל.
2. חיקוי קולות – מדריך שמרגיש בנוח עם הגישה הזאת, יכול להגיד למטייל שקצת מבוהל, "אנחנו נשמע קולות כאלה 'או או' וכאלה 'צררר צרררר' ואלה החברים שלנו, בעלי חיים שמארחים אותנו בבית שלהם למשך הסיור". בזהירות רבה, כדי לא להישמע מזלזל, אפשר לשלב בזה מעט הומור. (גירסה מעט קיצונית של השיטה הזאת יכולה להיות: "אני רואה שיש כאן ילדים שקצת חוששים. אני אעשה קול, אתם תגידו לי איזו חיה זו ואם היא פעילה בלילה או ביום", ולשלב גם חיות שייחשבו מצחיקות. אפשר להשתמש באפשרות הזאת. כדאי לשקול אותה היטב משום שהיא יכולה לעזור אך גם עלולה להפחיד יותר את המפחדים. צריך להפעיל שיקול דעת בשטח.)
3. הכרת השטח והתחושות שמרגישים בו בלילה – אם ביצעתם הכנה כראוי, אתם יודעים, למשל, איך נראה השביל שעליו אתם עומדים ללכת ואיפה אתם עומדים להמתין לאחרונים כך שלא יטעו בפיצול לשביל אחר. אם תראו למי שמפחד שאתם "שולטים באירוע" – יודעים בדיוק איפה עלולים להתבלבל, למשל – זה משדר לא רק שאתם יודעים את הנתון הספציפי, אלא באופן כללי יודעים מה אתם עושים ולכן אפשר לסמוך עליכם.

ביטחון:

1. אם המדריך רגוע, כנראה אפשר להירגע – הקרנה של ביטחון כלפי המטיילים, אם מטרתה להוריד חששות, איננה שחצנות אלא יצירת ביטחון ושקט. במילים אחרות, על המדריך לוודא ששפת הגוף שלו לא מקרינה לחץ: דיבור בטון רגוע, בווליום סביר, הסכמה להתעכב לרגע עם הילד החושש, ידיים גלויות (לא בכיסים ולא עסוקות או שלובות), ואם אפשר, אז אפילו כפות ידיים גלויות – כל אלה הם שפת גוף של אדם בוטח ורגוע. אם המדריך רגוע, כנראה אפשר להירגע.
2. הפער בין התחושות לבין הסכנות האמיתיות – מדריך ממילא חייב לדעת מהן הסכנות בדרך, ממה יש להיזהר וכיצד. (סיור מקדים, כבר אמרנו?) תדריך בטיחות בן כמה דקות בתחילת הסיור, הוא לא רק נוהל חשוב כשלעצמו, אלא גם כלי להפגת חששות אצל המטיילים. (כלומר, מטייל יכול לחשוב לעצמו "האדם הזה נראה ומתנהג כמו מקצוען. הוא אמר לי ממה להיזהר וזה נשמע סביר, ולכן נראה שאין סיבות אחרות לחשש אמיתי".)
3. ניסיון – "הייתי פה מלא פעמים" הוא משפט שעלול דווקא להדגיש את הפער בין המדריך והמטייל. תחושת נינוחות תיווצר כאשר המטיילים מרגישים שהמדריך קרוב אליהם, ואיננו דמות רחוקה או מוזרה. אותו מסר של היכרות עם השטח, שהיא תוצאה של שהייה מרובה בו, יכול לצאת מתוך משפט כגון "בשבועות האחרונים אנחנו פתאום רואים פה קצת יותר מה-X הזה."
   

• הכנה!
• אמפתיה – להבין את החושש ולהתקרב אליו מנטלית. לא לזלזל!
• לדעת ממה כן צריך להיזהר.
• תדריך לפני התחלה ככלי לייצר שקט וביטחון.