אחד התפקידים החשובים של מדריך בסיור לילי הוא להרגיע את המטיילים המבוהלים. הפגנה של רוגע וביטחון, בלי זלזול בפחדים של אחרים, היא דרך יעילה ומקצועית להרגיע את המטיילים שנבהלים מקולות בלילה
כאשר אנחנו לא רואים טוב, אנחנו מתייחסים ביתר רצינות לחוש השמיעה שלנו. אנשים כבדי ראייה או עיוורים, למשל, מתרגלים להקשיב באופן יותר מפורט לצלילים, ולאחר זמן מסוגלים לקלוט מידע קולי במהירות רבה יותר מאחרים ובווליום נמוך יותר לעומת אנשים רואים. לא כל המטיילים מכירים את הקולות האופייניים לבעלי החיים השונים, ויהיו מטיילים שייבהלו מהקולות של צרצר (אלה מטיילים נדירים יותר) או של ציפור קטנה כמו כֵּרְוָן (אלה פחות נדירים).
כדי להיות מסוגל להרגיע מטיילים שמפחדים מקולות ליליים המדריך חייב להכיר את הקולות הנפוצים באזור הטיול, בעונה ובשעה של הטיול. קולות פיצוץ ממחצבה רחוקה – על המדריך לדעת את שם המחצבה. אין באפשרותנו לתת כאן מיפוי של כל המחצבות בארץ, אך ריכזנו קישורים לקולות בעלי חיים שנשמעים בלילות:
כֵּרְוָן: הכרוון משמיע שני צלילים כמעט בכל קריאה. על פי רוב, הצליל השני גבוה מהראשון. כל קריאה נמשכת כשנייה אחת. לרוב לא תהיה קריאה בודדת. הכרוון אוהב חושך מוחלט, שוכן קרקע, ולכן אפשר לשמוע אותו באזורי שדות. הוא נוטה לזוז ממקום למקום בכל כמה שניות.
להאזנה לקולות כרוון»
בסרטו הבא ניתן לראות עד כמה הציפור הזאת קטנה ועדינה. הפער בין העדינות שלה לבין הקולות שהיא מפיקה, הוא אדיר. כאשר שומעים את הקולות, לא מכירים ונבהלים מהם – הפער הזה מודגש עוד יותר:
הצליל שמשמיע השעיר הוא צליל מונוטוני, קצר, די גבוה ביחס לקול שאנשים מצפים לשמוע מדורס לילה. הצליל חוזר על עצמו. השעיר לא ממהר לזוז ממקומו, ולעתים אפשר למצוא אותו בעזרת פנס, אף על פי שדבר כזה פוגע בו בסנוור קשה, שממנו ייקח לו זמן להתאושש. הוא אינו בררן באשר לחשיכה מוחלטת, עומד על עצים ומחפש משם טרף.
הכתבה שבקישור, מ-YNET, לא מאוד מפרגנת לשעירים, שבני האדם השתלטו על ביתם, אבל ההקלטה שבה מצוינת ומתאימה ללמידה: https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4972930,00.html
נדיר לשמוע אוח בסיורים עם מטיילים, משום שהוא די שקט ולא מאוד נפוץ. הקול מזכיר נביחה, אבל הצליל נקטע, בעוד שנביחה גוועת במהירות בסופה. שמו האנגלי והערבי נגזר מהקול שהוא משמיע: bubo bubo.
להאזנה לקולות אוח»
קולו של התן הוא כנראה הצליל הנפוץ ביותר בסיורים (למעשה, החרקים למיניהם משמיעים קולות הרבה יותר נפוצים, אבל מושכים הרבה פחות תשומת לב של מטיילים). הצליל הוא מעין יללה, שאליה יצטרפו כמעט מיד תנים נוספים, עד שיישמע "קונצרט" של תנים מכמה כיוונים.
בסרטון הבא ניתן לשמוע תנים שמייללים ליד העיר יהוד:
קולו של החזיר הוא מעין חרחור שמגיע מהאף – דומה מאוד לקול שאנשים חושבים שחזיר משמיע. בנוסף לקולות שחזיר משמיע, הוא גם לא הולך כל כך בשקט, כך שבשילוב בין ההליכה והקולות, קל יחסית לקלוט חזיר מתקרב (ולא להפריע לו).
בסרטון: חזירי בר בחיפה מתקרבים יותר מדי.
קולו של העטלף דומה מאוד לציוצים של ציפורים. בדרך כלל תשמעו צליל כזה במערה שבה חיים עטלפים, ולא בשטח פתוח בסיור.
מניפנית תשמיע מעין צקצוקים כדי לתקשר עם חברותיה. הקול לא מאוד חזק, אבל מאוד מובהק.
הצרצר קיבל את שמו מהקולות שהוא משמיע. קשה מאוד לתאר קולות בכתב, אצל הצרצר אולי זה יועיל אם נזכיר שהקולות מגיעים מהרגליים, שם יש לו מעין צורות של מסרקים שמתחככים זה בזה. יש מספר מיני צרצראים. אין צורך שהמדריך ידע להבדיל בין הקולות של כולם, אבל חשוב להכיר באופן כללי.
הקבוצה צריכה להיות במצב שנוח לה פיזית – לשבת במקום נוח ובצורה נוחה, או לעמוד במקום נעים ולא צפוף. חברי הקבוצה מבינים בערך איפה הם ומה מתרחש סביבם, הם כבר שמעו מעט את המדריך וסומכים עליו מספיק כדי לעצום עיניים, להתרכז בחוש השמיעה, ולתת למדריך להגיד להם מתי לפקוח עיניים. היכולת של רוב האנשים לקלוט רחשים משתפרת אם נותנים לזה זמן. כלומר, אם תיתנו לקבוצה 15-10 שניות להקשיב ותשאלו מה הם שמעו, תקבלו כנראה תשובות כלליות מאוד. אם תיתנו מיד אחר כך 40-30 שניות נוספות, כבר תקבלו תשובות ברורות הרבה יותר, ממוקדות. חלק מהמשתתפים יוכלו להצביע על הכיוון שממנו מגיעים הקולות שהם שמעו, ורבים יוכלו לתאר אותם או לחקות אותם בצורה די טובה.