החשש מהחושך מלווה את האדם מאז ומעולם. גם בעבר הרחוק, כשאנשים היו רגילים לחושך מוחלט בלילה, הם חששו מהחושך, וחששות אלה הובילו לשפע של סיפורים על אירועים מיוחדים שקרו בלילה – מהתנ"ך ועד הפלמ"ח
הלילה נתפס בכל התרבויות כזמן שבו יכולים לקרות דברים מפחידים, מיוחדים ומוזרים לטובה, רוחניים, אולי מפגשים עם כוחות שליליים כמו שדים ורוחות, אבל גם נבואות או תובנות עמוקות.
בתנועות נוער נהוג לשבת בערב סביב מדורה ולספר סיפורים מפחידים (צ'יזבטים). גם בפלמ"ח נהגו לשבת סביב מדורה ולספר צ'יזבטים, אלא שהחיים בפלמ"ח היו מספיק מפחידים גם ללא סיפורי בדים מפחידים, לכן הסיפורים אז היו יותר משעשעים. כך נולד מעט מאוחר יותר הספר "ילקוט הכזבים", שמאגד בתוכו הרבה מהווי הפלמ"ח.
לאוסף צ'יזבטים מאתר סרוגים»
לקטעים קצרים מתוך "ילקוט הכזבים"»
את הספר המלא ניתן לרכוש אונליין או ברשתות במהדורה מחודשת, ובכך להכיר את ההומור הפלמ"חי.
אבל הווי וחששות מהחושך הם לא המצאה מודרנית. בתנ"ך, למשל, בסיפור שבו בלק מלך מואב ביקש מהמכשף בלעם לקלל את בני ישראל, רוב התקשורת בין אלוהים לבלעם מתרחשת בלילה. בלעם הולך לישון, מקבל מסרים "מגבוה", וכשהוא קם בבוקר הוא עונה לשליחים של בלק. מומלץ למדריך לקרוא את הסיפור כולו בתחילת פרשת בלק.
גם באסלאם הלילה הוא הזמן שבו מוחמד קיבל את הקוראן מהמלאך גבריאל, בלילת אל-קדר. עוד לילה חשוב על פי האסלאם הוא לילת אל-איסרא ואל-מיעראג', שבו, על פי האמונה המוסלמית, רכב מוחמד ממכה לאל-אקצא, ומשם עלה לשמים. בנצרות הלילה מתואר כזמן שבו ישו נשאר ער בגת שמנים עם תלמידיו וחבריו, והתפלל לרחמים לפני שהוסגר ונתפס.
הלילה נתפס כמובן כזמן מעט יותר מפחיד, וזה בא לידי ביטוי בכמה סיפורים. סיפור תנ"כי שקל מאוד לספר הוא אחד מסיפורי דוד ושאול: אחרי שדוד הרג את גוליית, התחיל שאול לחשוש ממנו ורצה להרוג אותו. דוד ברח למדבר יהודה, ושאול בעקבותיו. באחד הלילות, התחבאו דוד ואנשיו במערה, ושאול ישן עם אנשיו לא הרחק מהמערה. דוד יצא בשקט, התגנב כמו טורף, והגיע אל שאול, שישן היטב. דבר כזה בשום אופן לא יכול היה לקרות ביום. לבסוף החליט דוד לרחם על שאול ולא פגע בו, אלא רק גנב לו את צפחת המים (המימייה שלו).
דוד הוא לא היחידי בתנ"ך שעשה משהו מלחמתי בלילה. עשו כך גם אבימלך בספר שופטים, יהושע בן נון, ואברהם במלחמה בסדום (בראשית, י"ד). אולי הסיפור הכי מעניין על קרבות ליליים, לא רק בתנ"ך, אלא בהיסטוריה צבאית בכלל, הוא סיפור הקרב של גדעון: גדעון ידע שלא רואים כלום בלילה, ולכן הוא יצר מצב שבו החיילים שלו "מחופשים" לכמות גדולה בהרבה של אנשים. כל חייל קיבל לפיד ושופר, כך שהפלשתים חשבו שמדובר ב-300 מפקדים של יחידות לוחמות, ולא 300 חיילים בלבד. אגב, אביגדור קהלני עשה ברמת הגולן דבר דומה, אבל זה דווקא היה באור יום מלא, ועניין להדרכה אחרת.
לא מפתיע, אם כך, שבתהילים, שנכתב לפי המסורת על ידי דוד המלך, כתוב "תָּֽשֶׁת־חֹ֭שֶׁךְ וִ֣יהִי לָ֑יְלָה בּֽוֹ־תִ֝רְמֹ֗שׂ כָּל־חַיְתוֹ־יָֽעַר".
מכל הסיפורים הללו עולה מסקנה מעשית חשובה עבור כל מדריך: לא רק אנחנו, אנשי העולם המודרני, מרגישים לא בנוח בלילה. גם בעבר הרחוק, כאשר אנשים היו רגילים לחושך המוחלט של הלילה – חששו ממנו. החשש הוא תגובה טבעית שחייבים לזכור כשמתמודדים עם פחדים של מטיילים.