ההגדה מבקשת אותנו לספר מחדש, כאן ועכשיו, את סיפור הולדתנו, חניכתנו והתהוותנו, וכל פעם מחדש ללמוד ולהבין ולהכיל משהו נוסף, אחר, חדש, על הביוגרפיה הקולקטיבית שלנו, ועל האופן שבו הביוגרפיה הזאת פועלת ומשפיעה עלינו גם עכשיו. כמו בטיפול פסיכולוגי, אנחנו מצטווים לשוב ולהיזכר בכאבי הלידה והילדות, לחוש אותם בכל שנה מחדש, ולהעניק להם פשר ומשמעות אקטואליים.
ההגדה מספרת לנו שחוויית יסוד של ניצול והתעללות מחייבת אותנו כבוגרים לא לנצל, לא להתעלל, להיות אמפתים לחלש. והדברים מנוסחים במפורש שוב ושוב כבר בתורה: "וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כב, כ), ואפילו יותר מזה: "ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים" (דברים י, יט), ועוד ועוד.
המסר העל זמני והנכון תמיד הזה, נכון היום ואולי יותר מאי פעם עם רבבות העובדים והעובדות הזרים החיים כאן, עם העוני הגובר, עם המוני העולים המתקשים להשתלב כאן, עם הערבים החיים בתוכנו. אבל המקום שבו נדרשת האמפתיה שלנו יותר מכל, ושבו הכי קשה וגם הכי חשוב למצוא אותה, הוא כמובן בבית ובמעגלי החיים הפרטיים שלנו, עם החלש והפרטי של כל אחד מאיתנו. הילד המורד שלי, התלמיד החלש בכיתה, המשפחה הדחויה בקהילה, הם גרים פנימיים, הם הגרים הפרטיים שלנו, גרים המאתגרים אותנו, ואותנו הנשים בפרט. הם מציגים לנו תביעה קשה ונטולת גבולות, להיות אמפתיים במקום שהכי קשה לנו להיות, ולתמוך במי שמלכתחילה לא בחרנו לתמוך בו. אתגר מיגורה של הגרות – זהו בעיניי אתגר עצום.
ענת ישראלי, מתוך הגדה של פסח "ניגון של נשים"