אכן, באותן שנים עסקה קק"ל רבות בגיוס כספים בגולה שמטרתם גאולת קרקעות בארץ ישראל. אך הבולים היו רק דרך אחת לגייס תרומות. פרופ' שאול לָדָנִי מונה את שלושת האמצעים העיקריים שהיו לקק"ל לגיוס כספים:
- חומר מודפס: בולים, תוויות, מדבקות, גלויות מעוטרות ועוד.
- קופות שנקראו "קופסאות כחולות".
- רישום ב"ספר הזהב", שהיה אמצעי גיוס הכספים היוקרתי ביותר.
פרופ' לדני מספר על אותו בול ראשון שהגו מנהיגי קק"ל הראשונים בתחילת הדרך, הבול שמצויר עליו מגן דוד כחול ובמרכזו הכיתוב "ציון". "האמן שנבחר לבצע אותו היה התחריטאי והצייר אפרים משה ליליאן, שנחשב לאחד מגדולי האמנות היהודית בתקופה ההיא. הבולים האלה הודפסו בפעם הראשונה בשנת 1901 על נייר עדין ודק, והם שימשו כמעין אסמכתה לתרומה. הם הופצו במשך הזמן ביותר ויותר מדינות.
"הבולים זכו להצלחה גדולה", מספר פרופ' לדני בשביעות רצון שמצליחה לרגע להחיות את התקופה, "וכעבור שנה הודפסו בגרסה משופרת, על גבי נייר עבה יותר. תנופת הבולאות תפסה, והוחלט בקק"ל לייצר סדרות נוספות של בולים: שישה בולים של הרצל, שנפטר באותה עת, דיוקן של מקס נורדאו, הוגה דעות, רופא ובעיקר ממייסדי התנועה הציונית, שכיכב בסדרת בולים, וכן סדרה נוספת של נופים בישראל, שצייר אמן ההדפסים והתחריטים הציוני הנודע הרמן שטרוק ב-1911".
פרופ' לדני מספר על שנת 1913, אז מתחילים בקק"ל להדפיס בולים בצבע: בולי הכותל, תל אביב, דגניה, "בצלאל" בירושלים, שהיה ועודנו מוסד אקדמי לאמנויות. כמו כן, הונפקה סדרת בולים ציורית של בתי כנסת בקהילות יהודיות באירופה שנמחקו לחלוטין על ידי הנאצים, כך שלבולים היה גם ערך בהנצחת העבר היהודי המפואר של קהילות שלמות שנמחו מעל פני האדמה במלחמת העולם השנייה, בתקופת השואה. "כך החלה קק"ל להנפיק מאות סדרות של בולים בשנה", משחזר פרופ' לדני, "והיו עשרות אלפי אספנים, כך שמעבר לעובדה שהיה זה תחביב ציוני מרתק, העניין החברתי שנלווה לאיסוף הבולים היה גבוה". אין ספק, לבולים האלה יש ערך רב בכל מה שקשור לזיכרון של עם ישראל, הציונות והמורשת.