לאה לוין – סוף סוף בית ספר

למחנה פרנוואלד הגעתי כילדה עם הורים ואחות קטנה. לאחר שש שנות נדודים במרחבי רוסיה. המלחמה הסתיימה. הגענו למחנה עקורים בגרמניה, המחנה היה גדול, עם בתים דו קומתיים.

הרחובות נקראו על שמות המדינות בארצות הברית. אנחנו גרנו ברחוב קנטקי מספר 13. המחנה היה מאוכלס בהרבה אנשים ששרדו את המלחמה וניסו לשקם את החיים. היו הרבה ילדים בודדים, שמשפחתם לא שרדה. היו אנשים מכל מיני מדינות. בכל הדברים טיפלו אונרר"א וג'וינט, שדאגו למזון וביגוד ולכל אדם במחנה.

הוקם בית ספר עם מערכת לימודים. הילדים חולקו לא לפי הגיל אלא לפי מה שכל אחד ידע. גם לא היו מורים וכל מי שהיה לו ידע בכל מיני שטחים גויס ללמד. גם ספרים לא היו לנו. בסוף השנה קיבלנו תעודות. זו הייתה התעודה הראשונה שקיבלתי בחיי, כל כך שמחתי, כי בכל במקצעות הכול היה "טוב מאוד". היה לי צימאון ללמוד ולדעת דברים.

המורה בורנשטיין לימד אותנו עברית. עובדה שכשעליתי לארץ ידעתי עברית. המורה לתנ"ך לימד אותנו יהדות, הכול היה מעניין. המורה בויער לימד אותנו חשבון, והוא בכלל לא היה מורה. המורה גוסטב לחמן לימד אותנו מיתולוגיה יוונית עם כל הסיפורים, וזה היה כל כך מעניין שבשיעורים של המורה גוסטב אף אחד לא הפריע.

המורה גרוס הייתה המחנכת שלנו, דאגה לנו ולימדה אותנו מה זה תרבות, התנהגות ונימוסים, בשבילי הכול היה חדש ומעניין.

לצבי מהכיתה שלי הייתה מפוחית פה, בהפסקות הוא היה מנגן לנו במפוחית. באחד הימים צבי סיפר לי שהמורה הוך מקים תזמורת והוא מבקש לנגן בתזמורת. לא היה לי מושג מה זה תזמורת, אבל בו במקום אמרתי גם אני רוצה לנגן בתזמורת.

הלכנו למורה הוך, ושם ראיתי כלי נגינה שלא ראיתי אף פעם. היו שם אקורדיון, כינור, חצוצרה, בללייקה, תוף ומנדולינה בצבע כתום, שמאוד מצאה חן בעיניי. ביקשתי מהמורה הוך שיקבל אותי לתזמורת. והבטחתי שאני אעשה הכול, רק שיקבל אותי לתזמורת.

בסוף המורה הוך קיבל אותי, ואני ניגנתי על המנדולינה היפה. התזמורת הופיעה בכל מיני אירועים, כל כך שמחתי שאני מנגנת בתזמורת.