אברהם בלט

בן 16 בלבד נאלץ אברהם בלט לעבור עבודות כפייה, קור, רעב ומחלות, עד שהגיע למקום הנורא מכול – אושוויץ, אותו שרד בקושי רב. לאחר המלחמה היה חלק מקבוצת צעירים שהקימה את "קיבוץ בוכנוואלד", איתם עלה ארצה. הכדורים השורקים בחדרו בתל אביב דחפו אותו להתגייס לפלמ"ח ולהתייצב להגנה על העיר. הוא מצא את מותו בקרב על היישוב כפר דרום, סמוך לעזה

אברהם בלט, נולד בשנת תרפ"ו (1925) בעיירה וולברום בפולין, בן יחיד להוריו. בהיותו בן שנתיים עברה המשפחה להתגורר בעיר הסמוכה בנדין. כשהיה בן שש החל ללמוד ב"חדר" והתגלה כתלמיד שקדן וחרוץ. כשהגיע לגיל 14 פרצה מלחמת העולם השנייה ולימודיו הופסקו. הגרמנים נכנסו לבנדין ב-4 בספטמבר 1939 ומיד החלו בסדרת מעשי התעללות ורצח בתושבים היהודים.
 
העיר בנדין שכנה בלב אזור התעשייה הכבדה של פולין הכבושה. הגרמנים, שנזקקו לידיים עובדות, דחו את השילוחים של יהודי האזור למחנות ההשמדה, ויהודי בנדין נוצלו תחילה במסגרת מחנות העבודה של האס.אס. בתעשייה בעיר, ולאחר מכן שולחו למחנות השמדה, שם נספו רובם.
 
עד שנת 1941 הצליחה משפחתו של אברהם להישאר מאוחדת בעיר מגוריה, אך אז נשלח אברהם במשאית לאי שם. תחילה עוד קיבל מהוריו ידיעות, אך לאחר זמן נודע לו כי הוצאו להורג בתאי הגזים.
 
בן 16 החל לנדוד ברחבי הרייך, מובל ממחנה ריכוז אחד למשנהו. הוא עבד עבודות כפייה, סבל קור, רעב ומחלות, ולבסוף הגיע למקום הנורא מכול – אושוויץ. תחת עבודות פרך ואיום תמידי של מוות, שרד בקושי רב את התופת, ומאושוויץ הועבר למחנה אחר בקרבת בוכנוואלד.
 
בהגיע השמועה על התקרבות הרוסים לעבר גרמניה, החלו הנאצים בנסיגה חפוזה. האסירים, רובם יהודים, הובלו בטורים ארוכים במסע רגלי מפרך בקור העז, ביערות מכוסי שלג, במה שכונה "צעדת המוות". המסע נמשך כשישה שבועות ללא מנוחה, שינה ומזון. אברהם, שרגלו היחפה קפאה, ביקש את נפשו למות, אולם חבריו תמכו בו, המריצו ועודדו אותו להמשיך. הוא החזיק מעמד עד שהובא לבית החולים, וכך ניצל.
 
בתום המלחמה, לאחר שהתאושש מעט וכוחותיו שבו אליו, היה אברהם אחד מ-15 צעירים וצעירות בעלי רקע חלוצי או נטיות ציוניות שייסדו את קבוצת ההכשרה הראשונה שקמה בגרמניה לאחר השואה – "קיבוץ בוכנוואלד". עם קבוצה זו העפיל אברהם באוניית המעפילים "נתן א'", שהגיעה ארצה ב-8 בספטמבר 1945, והצטרפה לקיבוץ אפיקים שבעמק הירדן. אברהם הסתגל לתנאים החדשים בקיבוץ וחיש מהר כבש לו ידידים ומכרים. הוא היה אהוב היה על כולם, אך בשל אדיקותו הדתית לא מצא את מקומו ולאחר חצי שנה החליט לעבור לתל אביב.
 
פגישה מקרית עם אחד ממכריו אפשרה לו להשיג עבודה בבית הדואר המקומי ובהמשך בבית דפוס. ברקע התגברו פעולות האיבה והסכנה הלכה והתקרבה. הכדורים השורקים במפעל שבו עבד וגם בחדרו שבשכונת שפירא לא נתנו לו מנוח. אברהם לא פחד ולא נרתע, וכחבר פלמ"ח נאמן תרם את חלקו לשמירה ולהגנת גבולות תל אביב אל מול ערביי יפו.
 
במרס 1948, משיצא צו הגיוס, התייצב אברהם בין הראשונים, צורף לחטיבת "הנגב" של הפלמ"ח והוצב בגדוד השני, שלוחמיו התפזרו ביישובי הנגב הנצור. בראשית המלחמה נשלח לאימונים והכשרה בבארות יצחק. הודות להצטיינותו נשלח עם מחלקתו לסייע לכפר דרום, הסמוך לעזה, ונטל לעצמו את התפקידים המסוכנים ביותר.
 
ביום ב' באייר תש"ח (11.5.1948) הותקף כפר דרום בידי יחידות של "האחים המוסלמים", שפעלו תחת פיקוד מצרי. בהתקפתו העזה הסתייע האויב ברכב משוריין, וההפגזה הכבדה שנחתה על היישוב הרסה את בתיו ואת ביצוריו. אברהם וכמה מחבריו נפלו כאשר פגז פגע בגג העמדה בה שהו, והם נחנקו תחת המפולת. בן 22 בנפלו, אברהם נטמן בכפר דרום ולאחר זמן הועבר למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בנחלת יצחק בתל אביב.
 
אברהם בלט ז"ל