כנגד כל הסיכויים: כך הוקם מצפה בית אשל

ערב מלחמת העולם השנייה, אשר פרצה בספטמבר 1939, הקימה הממשלה הבריטית ועדה מלכותית שלישית, בראשות שר המושבות מלקולם מקדונלד, ופרסמה "ספר לבן'', אשר כלל בין היתר איסור על מכירת קרקעות ליהודים מחוץ לאזור המיועד ליהודים על פי תוכנית החלוקה.

 

שלוש הוועדות הסכימו על מספר עקרונות לגבי הפתרון של הסכסוך הערבי-יהודי: הן הציעו לחלק את ארץ ישראל בין היהודים לערבים וביססו את הצעותיהן לגבי תחומי המדינה היהודית המוצעת על העובדות שכבר נקבעו בשטח, דהיינו, הקרקעות שהיהודים רכשו ויישובים קיימים בשטח. הנגב לא נכלל בתחומי המדינה המוצעת ליהודים.

 

הנהלת הסוכנות הפנתה את מבטה דרומה לנגב, המתפרס על פני 60% משטח ארץ ישראל. בשטח זה חיו רק כ-7,000 בני אדם, דהיינו, השטח היה כמעט ריק. המוסדות החליטו לשים את הדגש על אפשרות לסיפוח הנגב למדינה היהודית בכל תוכנית חלוקה שיוסכם עליה, על מנת שייכלל כחלק מהמדינה היהודית העתידית. לאחר מכן הוחלט שלא די לפעול בדרכים דיפלומטיות, אלא צריך לקבוע עובדות בשטח, באמצעות הקמת יישובים יהודיים.

כיצד אפשר להתיישב אם תקנות הספר הלבן אוסרות על התיישבות יהודית חדשה ואוסרות על היהודים לקנות אדמות?

 

הפתרון שנמצא לכך היה להתיישב על אדמות של יהודים, ועדיף שיהיו בבעלות קרן קימת לישראל. לקרן קימת לישראל לא היו אדמות בסביבה זו באותו תקופה, אולם כן היו בנגב שטחים שרכשו יהודים או חברות לפני שנת 1942.

 

קק"ל החליטה לצאת לפעולת איתור נרחבת ויסודית של בעלי הקרקעות של עמק עסיר – הוא עמק שרה – ושל יורשיהן. בעלי קרקעות אלו חלקם התגוררו בארץ, חלקם בדרום אפריקה, אנגליה וארצות הברית, וחלקם נספו בשואה. קק"ל פעלה לשכנע את הבעלים להעביר לידיה את האדמות, והעבירה את האדמות על שמה בטאבו, בסיועה של החברה להכשרת היישוב.

 

לאחר שהועברו האדמות לידי קק"ל, נערך הסכם עם חברת האחים צוקרמן, על מנת לשמור עליהן. כיצד מראים בעלות על קרקע? ממשיכים את דרך האבות. אברהם אבינו נוטע בבאר שבע עץ אשל על מנת להראות בעלות על הקרקע, וזה מה שעושה קק''ל. חברת האחים צוקרמן קיבלה אחריות לחרוש את כל השטחים שהועברו לידי קק''ל, על מנת להראות בעלות על השטח – כלומר, לעשות חריש פוליטי. גם אם לא יזרעו שם צמחים בהמשך.

 

עתה נפתרה בעיית קניית הקרקעות, שהייתה אסורה לפי חוקי הספר הלבן, אך נותר אתגר אחר – מציאת פתרון לאיסור להקים יישוב יהודי.

וכך עלה הרעיון המבריק להקים מצפים חקלאיים לבחינת חקלאות עתידית בנגב, במקום "התיישבות יהודית". הנהלת קק''ל, בראשותם של היו''ר אברהם גרנובסקי ואחראי תחום הקרקעות יוסף ויץ, הסכימו לקבל על עצמם את האתגר לפיתוח היישוב.

 

הסוכנות היהודית התחילה לקיים מגעים שקטים עם הממשלה הבריטית, על מנת לקבל את הסכמתה להקים שלושה מצפים: רביבים, גבולות ובית אשל. מטעמי זהירות, המגעים החלו רק לאחר שהקרקעות היו כבר רשומות בטאבו על שם קק''ל. הבריטים נתנו את הסכמתם העקרונית, אך התנו זאת בכך שהעלייה לקרקע תתבצע באורח צנוע ביותר, כדי לא לעורר את תגובות הנגד של הערבים.

 

בד בבד הוגשה לבריטים גם בקשה להקים בכל אחד מהמצפים תחנה של ''משטרת היישובים העבריים'', והם נתנו את אישורם. עם השלמת בניית חדר תחנת הנוטרים, גויסו שבעה מחברי ארגון "היוגב" כנוטרים ועברו אימון במשטרת היישובים העבריים.

בשלב הראשון נקבע שכל מצפה יאויש על ידי 12 איש, כולם גברים. עם הזמן המצפים גדלו, ובראשם מצפה בית אשל. בשיאו היה בית אשל המצפה הגדול מכולם, ומנה יותר מ-100 נפשות.

 

הוחלט שאת מצפה בית אשל תאייש תנועת המושבים, וזו הטילה את המשימה על ארגון "היוגב", אשר הוקם בשנת 1941 על ידי קבוצה של בוגרי עליית הנוער יוצאי אוסטריה מכפר ויתקין. אליהם הצטרפו בוגרי עליית הנוער מכפר חיים ובוגרי עליית הנוער מבית שערים, כולם יוצאי גרמניה.

 

במצפה בית אשל נעשו ניסיונות חקלאיים, גידולי שדה מוצלחים וגידולי עצים למרות תנאי המדבר הקשים, והיישוב נעשה עם הזמן למקום משגשג ופורח עם תוצרת חקלאית מדהימה: רפת, לול, גן ילדים, מאפייה ועוד.