מפגש זה בוחן את מגוון השמות, הדימויים ונקודות ההתייחסות שיש לנו, כיחידים וכחברה. מה הם אומרים עלינו? ובאיזה אופן הריבוי הזה מיטיב איתנו?
חלקו לכל המשתתפים שלושה פתקים דביקים. כל משתתף יכתוב שלושה שמות כינוי שקראו לו במהלך חייו. זה יכול להיות כל כינוי, גם אם רק חבר בכיתה ד' כינה אותנו ככה. אספו את כלל הפתקים מקופלים לתוך קופסה/כובע. פתחו כל פתק ונסו לנחש מי קרוי כך ולמה. תנו לכל משתתף לספר את הסיפור מאחורי הכינוי.
לאחר הפתיחה אפשר לפתח את הדיון לשאלות מבוא:
כעת הציגו את נושא המפגש: זהות משתנה. הסבירו כי במפגש זה נבחן את הדרכים השונות שבהן אנחנו מציגים את עצמנו ואת האופנים שבהם החברה רואה אותנו.
קראו עם המשתתפים את מדרש תנחומא:
"אַתָה מוֹצֵא שְׁלוֹשָׁה שֵׁמוֹת שֶׁנִקְרְאוּ לוֹ לָאָדָם: אֶחָד – מָה שֶׁקוֹרְאִים לוֹ אָבִיו וְאִמוֹ, אֶחָד – מָה שֶׁקוֹרְאִים לוֹ בְּנֵי אָדָם, וְאֶחָד – מָה שֶׁקוֹנֶה לוֹ לְעַצְמוֹ. טוֹב מִכּוּלָם מָה שֶׁקוֹנֶה הוּא לְעַצְמוֹ." (מדרש תנחומא, פרשת ויקהל, סימן א')
פרשו ודונו עם המשתתפים במדרש:
בחלק זה יפוזרו ברחבי החלל שמות וכינויים רבים למדינת ישראל. הנחו את המשתתפים להסתובב בחלל ולבחור שלושה כינויים: אחד שהם אוהבים, אחד שלא אוהבים ואחד שלדעתם מי שלא גר בישראל לא יבין.
גלריית השמות:ארץ זבת חלב ודבש, סטארט אפ ניישן, עם הספר, ארץ האבות, מדינת צבא, מדינת היהודים, כנען, פלשתינה, מדינת הקומבינה, מדינת הלכה, הארץ המובטחת, מדינת 12 השבטים, ציון, אמריקה הקטנה, ארץ אוכלת יושביה, ארץ מקלט, ארץ הקודש.
כעת פתחו בדיון:
ניתן להיעזר בתמונה (נספח מספר 1) ולשאול מה אנחנו רואים בהשתקפות, את עצמנו? מסכות? דימויים? מה עדיף לנו? התמונה/קריקטורה נעשתה לקראת יום העצמאות ה-71. מה זה מלמד אותנו? האם זו ביקורת?
הקריאו את הקטע של קובי עוז:
אני יהודי. עכשיו נותר לי רק להחליט, איזה סוג של יהודי. בבית הספר לימדו אותנו תנ"ך לפי חז"ל וביקורת המקרא. כך למדתי לאהוב את המבט הדו-צדדי הזה; מצד אחד ביקורת המקרא, היסטורית ונוקבת, מצד שני חז"לינו המעמיקים ומחפשי המשמעות. התחלתי להבין שהעושר התרבותי נמצא. אני פתוח לעולם. אני לבנטיני. לפעמים אני נוקט עמדה יהודית, לפעמים עמדה אירופית, לפעמים אני מזרחי, לפעמים אני קוסמופוליטי (כלל עולמי), לפעמים אני בראש ובראשונה לאומי ולפעמים אני הומניסט לפני הכול. התחלתי להבין שאפשר להיות הרבה דברים במכה אחת. הבנתי שחיי מורכבים מהמון בחירות קטנות וסותרות ולא מבחירה אחת, גדולה. יש להניח על השולחן שפע של סלטים בצלוחיות קטנות. לאו דווקא סלטים מזרחיים! סידור הסלטים כפסיפס של טעמים הוא הדרך המזרחית; העושר, הגיוון והצבעוניות הם התגלמותה של התפישה הלבנטינית. (קובי אוז, "מכור לריבוי", מתוך "ארץ אחרת", 31 בדצמבר 2005).
קיימו דיון על הדימוי הישראלי:
לכל אחד מאיתנו, כפרטים וכחברה, יש מגוון דימויים, שמות ונקודות התייחסות. עלינו להתבונן בהם ולבחון, האם הדרך שבה אנחנו נראים היא הדרך שבה אנו רואים את עצמנו? האם דימויים אלו נכונים עבורנו? האם אנחנו שמחים בהם? מה ניתן לעשות במידה שלא?